דווקא טראמפ צריך להבין: זכותנו לבנות ביו"ש

אין מתנות חינם. ההכרזה הצפויה כנראה על הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל היא אירוע בסדר גודל היסטורי; שינוי חד ומבורך במדיניות המסורתית של וושינגטון בסוגיית ירושלים. אלא שעל "התשלום" - המשך ההגבלות וההאטה בבנייה בהתנחלויות, בירושלים רבתי ואף בירושלים עצמה - נמנעים מלדבר, והס מלהזכיר.

הממשל האמריקני, שמתואר כ"ידידותי ביותר לישראל", רואה איתנו עין בעין בסוגיה האיראנית, מתואם עימנו בענייני ביטחון חיוניים, מגבה אותנו באו"ם ומחבק אותנו במילים ובהצהרות חשובות, אבל כשזה מגיע ל"בנייה בהתנחלויות" - ממשל טראמפ אינו רחוק מזה של אובאמה. המנגינה השתנתה אבל המהות דומה, ויתרה מזאת: דווקא בתקופת טראמפ האקסיומה הרווחת שלפיה אי אפשר לבנות דבר ביו"ש ובירושלים ללא הסכמת ארה"ב - מושרשת עמוק מאי פעם.

"ריסון בנייה" מכנים זאת בממשל טראמפ, ושליחיו בודקים בקרבי הקרביים של כל תוכנית בנייה ביו"ש, גדולה כקטנה. המשך ההתערבות בולם שינוי אמיתי בשטח, מצמצם את הבנייה עד למינימום ומביא למאזן הגירה שלילי ברבים מיישובי יהודה ושומרון (יותר עוזבים מנכנסים). רק הילודה הגבוהה מאזנת.

דומה כי מעולם לא נדרשה ישראל לתיאום כה הדוק עם ארה"ב בעניין ההתנחלויות, וכי מעולם לא התחשב ממשל ישראלי בממשל אמריקני בסוגיה זו באופן כה מופלג. כל פריצת כביש, בניית בית או הקמת אזור תעשייה דורשת תיאום מוקדם. טראמפ אולי לא אימץ את הגדרת אובאמה שההתנחלויות מהוות "מכשול לשלום", אבל בפועל הוא מתנהל כאילו היא עדיין שרירה וקיימת.

ה"אש הידידותית" הזאת של טראמפ - אמנם אינה משתקת, כמו בתקופת אובאמה, אבל מגבילה מאוד. כל מה שנבנה היום מעבר ל"קו הירוק" דורש אישור של וושינגטון, ומה שמטריד יותר מנקודת המבט הישראלית הוא שאף שידינו קשורות, אנו מעמידים פנים שהן אינן קשורות.

גם בעידן טראמפ, ממשלת נתניהו הרביעית לא שינתה את החלטה 150 המסרבלת של ממשלת נתניהו הראשונה - עדיין נדרש אישור מדיני לכל אחד מחמשת שלבי האישור התכנוני ביו"ש. זו היתה ונשארה החלטה עקומה ובלתי הגיונית. אישור מדיני אחד בראשית הדרך מספיק בהחלט. מדוע צריך חמישה? הנוהל הזה הופך בנייה של כל בית ביו"ש למרוץ מכשולים מתסכל. הוא מביא למיעוט בבנייה חדשה, אפילו ב"גושי ההתיישבות" שעליהם הסכמה רחבה. הוא גוזר כבר שנים על עשרות אלפים מבני ובנות ההתיישבות הזאת לגלות מיהודה ושומרון ולחפש להם מקום מגורים אחר, והוא אינו מאפשר לבנות את שכונת הגשר הכה חיונית בין ירושלים למעלה אדומים. אפילו ירושלים נפגעת. אנשי טראמפ גזרו הקפאה על בניית שכונת גבעת המטוס, שכה חיונית ליצירת רצף בין הר חומה לגילה.

המשמעות האמיתית של ההתנהלות הזאת היא שישראל משלימה עם התפיסה, שגם ממשל טראמפ לא השתחרר ממנה, ועל פיה גידול של ההתנחלויות בשטח ובאוכלוסייה "תוקע מקלות בגלגלי התהליך המדיני". התלות הזאת אינה מכבדת מדינה ריבונית, ובכל מקרה אינה חייבת להיות כה גורפת. ממדי התיאום שישראל נדרשת לו בסוגיית ההתנחלויות מול האמריקנים הם מוגזמים ומקוממים, גם עבור מדינה שסמוכה במידה לא מבוטלת על שולחנה של ארה"ב.

המסה ההתיישבותית היא שתעצב בסופו של דבר את המציאות המדינית, ולא הפוך. יצחק שמיר, שהבין זאת, אמר פעם לנשיא בוש בפשטות ובנחרצות שכה אפיינו אותו: "על מה אתה מדבר אדוני הנשיא? האדמה הזאת היא שלנו". גם היום מותר וצריך להתווכח. דווקא ידיד כטראמפ צריך לשמוע מאיתנו ש"לא ארץ נוכרייה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו"! (שמעון החשמונאי).