למה לא להזמין את קמליה סאדאת?

נהוג להסביר את ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים, לפני 40 שנה, ברצונו העז למחוק את בושת ״אל נקסה״ - מפלת מלחמת ששת הימים - ולהחזיר את כל סיני לבעליה המצריים. זה נכון, אבל היו גם גורמים נוספים: שנאתו העזה לסובייטים, רצונו להתקרב לארה"ב שבה ראה מעצמת על, רצון להנהיג את העולם הערבי בדרך השלום אחרי שהנהיג אותו בדרך המלחמה, ומעל לכל - אמונתו ששלום אמיתי עם ישראל עדיף בהרבה על המלחמות.

מי שידעה לבטא את רחשי ליבו בצורה נאמנה, הייתה קמליה, בתו מאשתו הראשונה. לפני הרבה שנים פגשתי אותה בבוסטון. מדהים לראות כמה היא דומה לאביה, לא רק פיזית אלא גם בצורת הדיבור התיאטרלית. קמליה דיברה עליו בהערצה ובהתלהבות, וטענה שהוא איש שלום אמיתי ולקח סיכון ביודעין כי האמין בדרכו. היא אפילו סיפרה שאמר לה שאם ימות למען השלום, יהיה המאושר באדם. אבל סאדאת לא נרצח בגלל השלום, כפי שרבים טוענים, אלא בגלל שרדף באכזריות את הג׳יהאד האיסלמי שהתנקם בו.

הנושא הנוסף שמשך את תשומת ליבי בהקשר לביקור סאדאת, הוא הפרסום בימים אלה על ידי ארכיב המדינה, של הדיווח הסודי ביותר של המוסד מפגישת משה דיין ורה"מ המצרי, חסן תוהמי, במרוקו, שנערכה לפני בואו של נשיא מצרים אלינו. מהדיווח אנו למדים על תרומתו המכרעת של מלך מרוקו אז, חסן השני, בשל שנינותו והיכרותו הטובה את הסכסוך בינינו לבין הערבים. במסמך אנו קוראים שתוהמי לא השאיר ספק שכל מה שסאדאת רוצה זה להחזיר את סיני. את הנקודה הזו הדגישה קמליה בפני יותר מפעם אחת.

הדבר האחרון באותו הקשר, הוא עדותו המוקלטת של ראש לשכתו של שר ההגנה המצרי אז, על החלטת חאפז אל אסד לרצוח את סאדאת בגלל רצונו לבוא לישראל. הרל"ש שסיפר על כך השבוע ב"קול ישראל" בערבית, אמר כי בגין ביקש את רשות סאדאת ללוות את מטוסו עד לתחום האווירי של מצרים, משום שאסד שיגר את מטוסיו לרצוח אותו. מטוסינו הניסו את הסורים, ואין ספק שצעדו של בגין שיכנע את סאדאת שהוא בדרך הנכונה. סאדאת הצליח במשימתו עם ישראל אבל כשל בשכנוע שאר מנהיגי ערב להצטרף ליוזמתו. הטרגדיה היא שהוא עזב אותנו מוקדם מדי בגלל הרצח.

ובחזרה לקמליה. אף אישיות מצרית, כולל רעייתו של סאדאת, ג׳יהאן, אינה מוכנה לבוא לישראל ולהשתתף באירועים לציון ארבעים שנה למהלך ההיסטורי. אם זה המצב, למה לא להזמין את קמליה? אני מאמין שתסכים. לפחות זה יזכיר לנו את הרטוריקה והלהט של נאומי סאדאת.

הכותב היה שגריר ישראל במצרים