כישלונו הכפול של מחנה הימין

הסקרים המצביעים על שוויון בין הגושים ועל סיכוי לא מבוטל לניצחון השמאל בבחירות הבאות, מלמדים על כישלון כפול של מחנה הימין. ראשית, רה"מ נתניהו לא מצליח לקבל את הקרדיט וההכרה הציבורית על שורת הישגים מרשימה. מבחינה ביטחונית אנו נמצאים בעיצומן של השנים השקטות ביותר זה עשורים, לאחר שגל טרור הסכינים נבלם ודרום הארץ נהנה זה שלוש שנים משקט חסר תקדים. אזהרות השמאל מפני צונאמי מדיני התבדו, ומצעד המנהיגים הזרים בנתב"ג מעיד על פריצתה של ישראל לשווקים חדשים ועל העובדה שבחלקים גדולים מהגלובוס, ישראל הפכה ממדינה מצורעת למדינה מחוזרת.

הברית המתהווה עם הודו, הידוק היחסים עם סין, יכולתו של נתניהו לסכם עם מדינות אפריקניות על קליטת המסתננים והידוק היחסים עם מדינות בדרום אמריקה ובאסיה אינם מקריים. הם נובעים הן מיכולותיה הטכנולוגיות והמדעיות של ישראל והן מהעובדה שישראל נתפסת כמדינה יציבה וחזקה. הברית הנרקמת עם סעודיה ועם כמה מנסיכויות המפרץ היא הישג אסטרטגי שאי אפשר להפריז בחשיבותו. מקורה בשותפות אינטרסים בשל ההתפשטות האיראנית, אך היא לא היתה מתרחשת, אלמלא הוכיחה ישראל במהלך כהונת הנשיא אובאמה כי היא מדינה המסוגלת לנהל מדיניות חוץ עצמאית ותקיפה גם מול נשיא אמריקני עוין. מבחינה כלכלית, נתניהו יכול להצביע על שורת הישגים כמעט בכל מדד אפשרי. בשבוע שעבר התבשרנו כי הכלכלה הישראלית צמחה בעשור האחרון בקצב השני בעולם, וכי מדד אי השוויון הוא הנמוך ביותר מאז שנת 2001. האבטלה נמצאת בשפל ויחס החוב־תוצר, שבשנת 2006 עמד על 80.3 אחוזים, עומד כעת על 60.5 אחוזים - השיעור הנמוך ביותר מאז קום המדינה. משמעות הנתון הזה דרמטית: בעוד מרבית הפוליטיקאים מחלקים הטבות לציבור במחיר הגדלת הגירעון והשלכת האחריות על כתפי דור העתיד, ממשלות נתניהו מובילות את ישראל לצמיחה תוך שהן מקצצות את החוב הלאומי בהתמדה.

ירידת גוש הימין בסקרים מלמדת כי ההישגים המרשימים הללו נלקחים על ידי הציבור כמובנים מאליהם. אולם יש סיבה נוספת להיחלשות הימין. הקמפיין המתמיד והחקירות הבלתי פוסקות פוגעים במעמדו הציבורי של נתניהו. רמת החיים משתפרת, אבל במרכז ובימין המתון יש ציבור שמרגיש חוסר שביעות רצון מ"התנהלות" נתניהו וממה שנתפס כקשרי הון־שלטון פסולים. גם בסוגיה הזו הפער בין הדימוי של נתניהו ויריביו לבין העובדות האובייקטיביות מצביע על כישלון הסברתי חמור, שעלול לעלות לימין ביוקר. אין חולק על כך שנתניהו הוא היחיד במערכת הפוליטית שהעז לצאת נגד כוחו של נוני מוזס ולשלם על כך מחיר ציבורי כבד. לעומת נתניהו, שנאבק במוזס בכל כוחו, יאיר לפיד - איש "הפוליטיקה החדשה" - ניזון מכף ידו של מוזס במשך שנים. אף אחד גם אינו די תמים לחשוב שהסיקור האוהד שלפיד מקבל מ"ידיעות" הוא מקרי. די לראות את המיליונים שזרמו ממשרדיהם של שרי "יש עתיד" לקבוצת "ידיעות" בתקופת הממשלה הקודמת. כך גם ביחס לאבי גבאי, שעשרות המיליונים שקיבל בשנותיו בבזק אולי חוקיים, אבל הם מסריחים הרבה יותר מהסיגרים שנתניהו קיבל במתנה מארנון מילצ'ן.

הסקרים האחרונים מלמדים שהימין חייב להתעורר. יש לימין קייס הן לקמפיין חיובי שיבליט את הישגיו, והן לקמפיין שלילי שיוכיח כי גם מבחינת ה"התנהלות" אין ללפיד או לגבאי שום עדיפות על פני נתניהו. אם כבר - אז להפך.