"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ברק, גם לציבור יש ניסיון

,עודכן

אהוד ברק משתוקק לחזור לראשות הממשלה, כשהוא חמוש ב"נשק הסודי": ניסיונו. "אני בשל וכשיר להוביל את המדינה יותר מכל אחד אחר... הרקורד והניסיון, המוכרות הבינלאומית והאינטימית עם בעיות הביטחון, המדינאות והכלכלה". אי אפשר לקחת מברק את עובדת ניסיונו, אלא שהניסיון עלול להיות חרף פיפיות. הרי גם לציבור הישראלי יש ניסיון עם מנהיגותו. לא בכדי גורש ברק בידי הציבור הישראלי בבושת פנים, בתבוסה מוחצת, בתום קדנציה קצרצרה.

פועלו המדיני המרכזי היתה הצעת השלום לפלשתינים בקמפ דיוויד. ללא דיון בממשלה או בקבינט, על דעת עצמו, ריסק ברק את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי ביותר בסוגיות המדיניות ביטחוניות ואת התשתית הרעיונית של מפלגת העבודה מאז 1967. את התשתית שרבין הציג בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, כקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע: אי חזרה לקווי 4.6.67, שמירה על שלמות ירושלים וסביבתה, שמירה על בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג" ועוד.

ברק הפך את ה"לאווים" ל"הנים". הציע נסיגה מלאה מכל השטחים (עם "חילופי שטחים" קלים), ויתור על בקעת הירדן וחלוקת ירושלים; לא ויתור על "שכונות הקצה" אלא חלוקת העיר העתיקה. למה הוא עשה זאת? הוא סבר שבאין פרטנר לפשרה האחראית - הוא ישבור את הכלים, יציע לפלשתינים את ההצעה האולטימטיבית שלא יוכלו לסרב לה, ויביא לישראל את השלום המיוחל. הוא ביטל ביהירות את חוכמת המדינאות המצטברת של כל ממשלות ישראל - והתרסק. הפלשתינים דחו את הצעתו מכל וכל ופתחו במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, שגבתה מאתנו יותר מאלף הרוגים.

אילו לפחות הבהיר, אחרי דחיית הצעתו, שההצעה בטלה ומובטלת, לא שרירה ולא קיימת, ניחא. אולם הוא המשיך להצהיר ש"זו התוכנית ואין בלתה". הוא שלח את ביילין לטאבה, תחת אש הטרור, סמוך לבחירות, בניגוד לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, להציע הצעות עוד יותר מרחיקות לכת, אך נדחה בהתרסה בידי דחלן, נציגו של ערפאת, שכינה את הצעתו "חרטא ברטא", ובתשדיר הבחירות האחרון ביקש מהציבור את המנדט לעשות עוד את הצעד האחרון שנדרש כדי להגיע לשלום. מהו הצעד? "זכות השיבה"?

מלבד שפיכות הדמים שחוללה מדיניותו, היא גם הביאה למפולת מדינית שעד היום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלה - כל הצעת פשרה ישראלית, ברוח הצעות רבין, מוצגת מייד כ"סרבנות", מכיוון שהיא עומדת בהשוואה להצעתו.

אהוד ברק ניהל מו"מ גם עם סוריה. יותר מכל ראש ממשלה, הוא היה אובססיבי למסור את הגולן לחאפז אסד, אותו הגדיר השכם והערב, עד לזרא, בדברי החנופה: "מנהיג חכם ואמיץ, מעצבה של סוריה המודרנית". הוא הציע לו את כל הגולן זולת כמה עשרות מטרים בחוף הכנרת, ואלמלא אסד דחה את ההצעה, היה ממיט אסון לאומי על ישראל.

לנוכח משבר המנהיגות בישראל כיום, לנוכח חקירות רה"מ, קיימת בציבור כמיהה למנהיג טהור מידות ונקי כפיים, ולא למי שניצל בעור שיניו מפרשת עמותות ברק, בזכות השתיקה. 12 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה עם 11 הטובים שבהם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר