הצעת החוק, שלפיה בתי הדין הרבניים יקבלו סמכות לדון בעניינים אזרחיים, היא בבחינת הפניית גב לקונצנזוס הציוני • אחרי מונופול הנישואים והגירושים, האם יש צורך בפלישת ההלכה גם למערכת המשפט האזרחית?
לאחרונה הוגשה הצעת חוק מטעם הממשלה, שאם תתקבל, עלולה להאיץ תהליכים של פילוג לאומי. מטרת ההצעה, שהוגשה ביוזמת משרד הדתות בראשות ש"ס ובתיאום עם משרד המשפטים, היא "לעגן בחוק את סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בהסכמת הצדדים בעניינים אזרחיים". את הסמכות לדון בעניין אזרחי יקבל בית הדין הרבני באחת משתי דרכים: הסכמה בכתב (מראש) של הצדדים הנוגעים בדבר, או הסכמתו של הצד שנתבע שבית הדין ידון בעניינו.
אם תתקבל הצעת החוק, יהיה לבתי הדין הרבניים היקף פעילות משמעותי בתחום האזרחי. ארגונים עסקיים בעלי היקף גדול במשק הישראלי נשלטים כיום על ידי בעלים חרדים, תופעה רצויה כשלעצמה, אולם גופים אלו, על פי תפיסתם או בלחץ רבניהם, יוסיפו לכל חוזה עם ספק או עובד, בין שהוא יהודי או מוסלמי, סעיף המקנה סמכות שיפוט לבית הדין הרבני. ארגוני הצרכנים העוצמתיים של הקהילות החרדיות יוסיפו גם הם סעיף דומה בחוזים שלהם עם החברות היצרניות.
ומה יעשה, לא רק אדם חרדי, אלא אדם דתי־לאומי ואף מסורתי, שייתבע בפני בית הדין הדתי - היוכל לסרב ל"דין תורה"? תחת החזות של בית דין ממלכתי ניתן יהיה ליתן לגיטימיות ביתר קלות ללחצים כלכליים, חברתיים ואידיאולוגיים לשיפוט רבני בנושאים אזרחיים.
שתי מערכות דין למדינה אחת?
החוק המוצע מקנה לבית הדין הרבני לא רק סמכות שיפוט בעניינים אזרחיים אלא גם מאפשר לו להחיל דין שונה על העניינים שהוא דן בהם. החוק המוצע קובע: "בעניין שהובא לפני בית דין רבני על פי חוק זה, רשאי בית הדין לדון ולפסוק לפי דין תורה". זה מהלך דרמטי: באחת יהפוך הדין הדתי, בתחומי המשפט המסחרי והעסקי, לדין מחייב במדינה. הכנסת תפקיע מעצמה את הסמכות להסדיר דין אזרחי שיחול על עסקאות וציבורים נרחבים במדינה, ותעביר אותה לרבנות בלי לברר מהם פרטי הדין שיחולו ומה יהיו התוצאות מכך.
בכל העולם מתקיימת מדיניות של האחדת דינים מסחריים, בין שמדובר בתחומי מדינה פדרלית או בין מדינות. הדבר בא כדי להקל את המסחר הגלובלי. אין מדינה בעולם המקיימת שתי מערכות דין אזרחי מקבילות בדומה למוצע על ידי משרדי הדתות והמשפטים. התוצאה תהיה קשה בחיי היומיום.
יישום הצעת החוק יגרום לפגיעה קשה במערכת המשפטית. כתיבת גט בבית הדין הרבני בירושלים // צילום: דודי ועקנין
הדין הדתי מייצג תרבות עם עתיקה ומקור השראה אפשרי, אולם אין הוא מכיר בהכרח במושגי יסוד המקובלים על כל שיטות המשפט של העת הזו. לעומת זאת, הדינים הנהוגים כיום נחקקו בכנסת לאור ניסיון בינלאומי ובהתאמה למציאות העכשווית בישראל. איך ייכתבו החוזים בארץ, לאור ההבדל שבין שני סוגי הערכאות? מה נמליץ למשקיע זר? לא ניתן גם להימנע ממצב שבו פסיקה בבית הדין הדתי תשפיע על גורמים זרים שלא מתדיינים בפניו. במקרים מסוג זה, שבהם יהיו תוצאות שונות לפי הדין הדתי והדין הנוהג, ייתכן שהמצב המשפטי יוכרע בהתאם למי שקיבל פסק דין ראשון מבית המשפט האזרחי או הרבני. הבעיה מוחרפת משום שמלשון הצעת החוק עולה שבית הדין הרבני יהיה רשאי לפסוק גם לפי המשפט האזרחי ולא רק הדתי. אין ספק שפרשנות החוקים והמדיניות המשפטית יהיו שונות בשני סוגי הערכאות. יישום הצעת החוק יגרום לשיבושים של ממש בביטחון הקניינים ובכללי העסקים ולפגיעה קשה בכלל המערכת המשפטית.
יש לומר בבירור שמציאות של שתי מערכות דין נפרדות ומתחרות בנושאים מסחריים ואזרחיים לא תוכל להתקיים לאורך זמן. המאבק בין השתיים יוכרע בסופו של דבר פוליטית על פי תוצאת המאבק על זהות המדינה.
המרחב המשפטי, העסקי־אזרחי, הוא מפגש בין כל חלקי העם. הצעת החוק שוברת עיקרון בסיסי של דין אחד לכל, והקרע הלאומי יבוא עם פעמי מדינת הלכה. בעוד בעבר שריינו החרדים לעצמם זכויות יתר, כמו פטור מגיוס חובה ופטור מלימודי ליבה, מינהלי חינוך ותרבות נפרדים, ערים עצמאיות ומונופול על כשרות, הרי מעתה מטרתם כיבוש טריטוריה רחבה הרבה יותר.
הקניית הסמכות בראשית שנות ה־50 לבתי הדין הרבניים לענייני נישואים וגירושים, נתפסה כפשרה שנויה במחלוקת, כבסיס הסטטוס קוו. כעת מתברר שבתי הדין הרבניים מיועדים לשמש אזור לפלישת ההלכה על מערכת המשפט האזרחית.
הבלימה הכרחית
הצעת החוק של ש"ס נומקה בכך שהיא משתלבת "עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". במילים אלו בא לכלל ביטוי הקרע הערכי הקיים בחברה. מדינה יהודית לפי התפיסה החרדית היא בסופו של דבר מדינת הלכה, ואילו במושג דמוקרטיה רואים החרדים רק את המסגרת הפורמלית החיצונית של שלטון הרוב ולא את המהות הפנימית והערכית. שלטון הרוב מקובל עליהם כדרך למנוע ריב ומדון, מנגנון להכרעה תוך שמירה על שלום הציבור. אין הם מקבלים ערכים כשוויון (בוודאי לא בין גברים לנשים), חירויות יסוד ופלורליזם חברתי. הציונות נוסח הרצל, בן־גוריון וז'בוטינסקי ראתה ביהודים בראש ובראשונה בני לאום משותף, ו"המדינה היהודית" בהכרזת העצמאות היא מדינת היהודים שבה מתקיים חופש הדת לצד חופש המצפון, והחירויות והשוויון מובטחים לכל. "היהדות היא
אומה ולא קהילה דתית", קבע ז'בוטינסקי; בן־גוריון הבהיר ש"העבר הוא קנייננו ואין אנו קניין העבר"; ואילו הרצל פסק ש"כוהני הדת [הרבנים]... נכבדים יהיו בעינינו... אך הנהגת ענייני המדינה, אשר בכבודה יתיימרו, אין להם כל עסק..."
אף פרופ' אמנון רובינשטיין מבהיר בספרו "שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד" כי "רעיונות תנועת המהפכה הציונית של שנות הקמת המדינה נאבקים בימינו במהפכת נגד המבקשת ליצור מדינה יהודית דתית באופייה". הצעת החוק באה לקדם את תפיסת העולם של מדינת היהודים כמדינת הלכה.
ראוי לזכור כי ראיית היהודים כולם, חילונים כדתיים, כבני הלאום, אפשרה שותפות ועמידה במבחני הענק בשנותיה הראשונות של המדינה. באותה תקופה שלט הנרטיב הלאומי, כאשר המסורת והדת נתפסו כמשמרות זהות היסטורית־תרבותית, והאמונה וכלליה נותרו עניין להגדרה ולבחירה אישית.
כדאי שלא תהיינה אשליות לאיש. אם לציבור הדתי תהיה מסגרת דין רחבה ונפרדת, לפי הזמנה, ברור שמי שאינו דתי ידרוש אוטונומיה מקבילה. מדינת ישראל על כל הישגיה נמצאת במאבקים ביטחוניים ומקיימת ויכוח פנימי מר בנושא הפלשתיני. הצעת החוק של ש"ס משמעותה פגיעה בממלכתיות, הפניית הגב לקונצנזוס הציוני בענייני הדת והחרפת הליכי הפיצול בחברה. בלימת החוק הכרחית גם כדי למנוע העמקת קו השבר בתוככי ישראל.
פרופ' אוריאל רייכמן הוא נשיא ומייסד המרכז הבינתחומי הרצליה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו