"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מרצ עומדת על פרשת דרכים

,עודכן

ייחודה של מרצ וסוד כוחה האלקטורלי בשנות ה־90 של המאה הקודמת היו בחדשנותה וברעננותה. בהנהגת שולמית אלוני הפכה לכתובת לצעירות ולצעירים רבים שמאסו בסדר הקיים, במפלגות הקיימות, בפוליטיקלי קורקט.

מרצ של 12 המושבים בכנסת לא היתה מפלגת שמאל במובן הקלאסי של המילה. היא היתה תנועה, בית קיבול למוחים: נגד כפייה דתית, נגד שחיתות, נגד קיפאון מדיני, למוחים נגד כל פגיעה בזכויות האזרח.

מרצ בראשות אלוני, שזכתה לכעשרה אחוזים מקולות הבוחרים לכנסת, הציגה פנים מרדניות. היתה זו אלוני שלא פחדה להתעמת עם ראשת הממשלה העוצמתית של מפלגת העבודה, גולדה מאיר, בימים שגדולים ובכירים ממנה פחדו לפצות פה. היה זה גם יוסי שריד, שמרד במוסכמות ובנהלים של מפלגת העבודה ופרש ממנה לאחר שמתח ביקורת חריפה על הנהגתה (שהיה בשר מבשרה) בתחום המדיני. היה זה אמנון רובינשטיין שחשב שזכויות אזרח קודמות לכל, והיו גם רבים אחרים.

חוזקה של מרצ נבע בעיקר מפתיחותה. צעירים חשו שאינה מפלגה רגילה, אינה מקדשת את מוסדותיה (שאז בקושי היו קיימים). הסדר הפוליטי של מפא"י שהורש למפלגת העבודה ולמערך, לא עשה על תומכי מרצ שום רושם. ההפך הוא הנכון. אלו, התומכים הצעירים, בזו למושגים כמו החלטות ועידה, דיוני מרכז והסתייגויות בלשכת מפלגה. הדבר נראה להם אנכרוניסטי עם ניחוח "בריה"מי" (להזכיר - הימים הם הימים שלאחר קריסת בריה"מ, על הוועד המרכזי והפוליטבירו ששבקו חיים).

פתיחות היה סוד כוחה של מרצ. היתה זו מפלגה צעירה, עם הנהגה צעירה (צעיר במונחי אותם ימים), ובעיקר עם רעיונות צעירים. אם נשתמש במונחי היום, הרי מרצ של אז היתה עם התדמית של מקרון הצרפתי, ציפראס היווני וקורץ האוסטרי.

חלפו להן השנים. מרצ התבגרה, שלא לומר הזדקנה. עמדותיה בעניין דת ומדינה נחטפו על ידי אחרים. השמירה על זכויות האזרח דהתה, במאבק נגד השחיתות השלטונית אינה מובילה והאמונה בשלום כדת התנפצה אל מול גלי הסקפטיזם שפשה בעם אחרי ה"אין פרטנר" מבית מדרשו של אהוד ברק.

לקראת 2018 עומדת מרצ על פרשת דרכים: לחזור למקורות של חדשנות או לשקוע בשמירה על הקיים. לשכוח מהתקינות הפוליטית ולשוב לשובבות נעורים או לשמר תרבות פוליטית שנמאסה על הדור הצעיר. לקדש מסגרות מפלגתיות קיימות או לפרוץ מסגרות ולפתוח שורות.

דור הווטסאפ, האינסטגרם ושאר האפליקציות בועט במסגרות הקיימות. כל הווייתו היא חדשנות, יוזמה ויצירתיות. בשעה שבמרצ מתלבטים בנוגע לקיום פריימריז פתוחים, חייבים לזכור שאלו שמצביעים באמצעות הנייד בכל תוכנית ריאליטי בטלוויזיה ועונים על משאלים שונים ומשונים ברשתות החברתיות, יתמכו רק במפלגה שתיתן להם תחושה שביכולתם להשפיע על עמדותיה ועל הרכב הנהגתה.

אם מרצ תקדש את הקיים ותסגור דלתותיה, סיכוייה לעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות קלוש, ואם זאת יקרה - הרי כל הדיבורים על הקמת גוש חוסם במתכונת 1992 יתנפצו אל מול המציאות האלקטורלית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר