"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ההנצחה הראויה - דיון במחלוקות

,עודכן
0

רצח רה"מ יצחק רבין על ידי בן עוולה יהודי הטיל צל כבד על המדינה כולה. עם שלם הוכה בתדהמה ושקע באבל עמוק ומתמשך. אך לא היה זה אבל מאחד. השסע בין שמאל לימין, שכבר פשה ממילא בלב העם, העמיק לתהומות אינסופיים. על הציבור הימני כולו, ובייחוד על החלק הדתי־לאומי שבו, הוטבע אות קין שלא נמחה עד היום.

22 שנים אחרי, אופן הנצחתו של רבין, המחויב לקידום מורשתו, עדיין מעורר מחלוקת, ולא בכדי, ככל שמורשת זו מתייחסת להסכמי אוסלו. וכך, לאחרונה טען הפורום החילוני של הורים לתלמידים, שבמסגרת התוכנית "תרבות יהודית־ישראלית" של משרד החינוך הוסתרו עובדות הנוגעות למעורבות הציונות הדתית בתקופה שקדמה לרצח רבין, וכי יש להדגיש את שיוכו של הרוצח, יגאל עמיר, למגזר הדתי.

הטלטלה שחווה הציבור כולו עם רצח רבין לא חזרה בעת רצח השר רחבעם זאבי על ידי בני עוולה פלשתינים. גם כאן הזעזוע מן הרצח היה עמוק, אך קל היה לעכל את טיבו של הרוצח, שכן אויב הוא. אלא שבעוד מעשה הרצח לא חצה את העם, הרי עצם הנצחתו של שר התיירות, שמשנתו הפוליטית (טרנספר לפלשתינים) שנויה במחלוקת, עדיין מעוררת סערה הולכת וגוברת.

נראה כי ממשלות ישראל לא קיימו דיון נוקב בדבר מהות ההנצחה ומטרתה. האם מותו בידי בני עוולה הופך את מורשתה של אישיות מדינית לראויה יותר להיזכר מזו של חברי הממשלות לדורותיהם, שהלכו לעולמם בדרך כל בשר? האם את הנרצח אנו מבקשים להנציח, או את מעשה הרצח?

מי שמבקש להעניק תובנה לדורות הבאים, לא במורשתו של הנרצח יעסוק, כי אם בהוויה. בהתרחשויות ההיסטוריות שמעשי הרצח הם חלק בלתי נפרד מהן. לכן יום הזיכרון לרבין חייב לעסוק בסכסוך שבתוכנו, וזה של זאבי בסכסוך הישראלי־פלשתיני. ובשונה ממה שדורש פורום ההורים החילוני, המבקש לחזור ולקעקע את אות הקין על מצחו של מגזר מסוים באוכלוסייה כאשם, חייב היקפו של הדיון להשתוות להיקפו של הסכסוך, שאורך ימיו כאורך ימי הציונות. וצריך הדיון להכיל את המחלוקות שבין ויצמן לז'בוטינסקי, ואת העוינות שבין דוד בן־גוריון למנחם בגין, ואת סיפורן של המחתרות השונות, ואת סיפור הסזון (שם הקוד לרדיפות שרדפה ההגנה את האצ"ל בשנים 1944-1945 כדי לחסל את האצ"ל כארגון לוחם), ואת סיפורה של ספינת הנשק אלטלנה, ואת סיפורו של "התותח הקדוש" שירה עליה כדי להטביעה.

ועם ישראל על נבחריו יכבד את זכר הנרצחים שנפלו בעת מילוי תפקידם המדיני, ובגינו. ולקח נפילתם יילמד מדור לדור.

טעינו? נתקן!אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר