אונסק"ו: לא לתת פרס לאויבינו

מהו הסיפור האמיתי של אונסק"ו, או של מועצת האו"ם לזכויות האדם, או של העצרת הכללית של האו"ם - ארגונים המקבלים באופן תכוף כל כך החלטות מרגיזות כל כך מבחינתנו?

הפלשתינים הבינו שזה די אידיוטי מבחינתם להתמודד באלימות עם מעצמה צבאית מזרח־תיכונית, ושעדיף לחפש זירה עם סיכוי טוב בהרבה. הנשיא מחמוד עבאס, המבין שהקואליציה הימנית ביותר בתולדות ישראל לא תגיע איתו להסכם שאיתו הוא יכול לחיות, עלה על שיטה שאמצעותה הוא יכול להוציא את ישראל מן הכלים, בדרך שהעולם יכבד וגם יתמוך בו, בבחינת - אם איננו יכולים לסייע לעם הפלשתיני בעניין המרכזי, לפחות נתמוך בו בעקיצתה של ישראל.

המהלך הפלשתיני הזה כואב לנו הרבה פחות מאשר אינתיפאדות: אף אחד לא נפגע בו, והוא מוליד אבסורדים שבהם מדינות שאין ביניהן לבין זכויות אדם דבר וחצי דבר, מגנות אותנו על פגיעה בזכויות, מייחסות לנו לא מעט מעשים שלא עשינו (לצד מעשים שעשינו, בעוונותינו) ומייצרות היסטוריה שהיא בבחינת ספרות בדיונית, באשר לאי־קשר בין העם היהודי לירושלים וכדומה.

כשאנו עוברים על רשימת המדינות התומכות בהחלטות המייצגות, לעיתים, בורות ואיוולת, אנחנו מוצאים מדינות שרק אתמול ביקרנו בהן, ואשר האירו פנים אלינו וגרמו לנו לחוש ידידים. וכאשר שואלים את מקבלי ההחלטות מדוע נתנו יד להחלטה כזו או אחרת, הם מסבירים לנו שלא ידעו, שאולי יתקנו את ההחלטות בעתיד ושיבדקו מי נתן את ההוראה...

אז מה אפשר לעשות? יציאה מן הארגון הבינ־לאומי החשוב ביותר בעולם, או מזרועותיו השונות, היא טעות קשה. אויבינו יהיו הראשונים למחוא כף. הרי זה בדיוק מה שהם רוצים: להוציא אותנו מן המועדון. החלטה בנוסח "אז אני אלך לעזאזל" תתקבל על ידיהם בברכה. אין ביציאתנו שום מנוף שעשוי לאיים על מישהו. לא יבואו אלינו בתחינה כדי שנישאר, ולא יבטיחו לנו גן עדן אם נחזור בנו.

ההחלטות שיתקבלו בעתיד ימשיכו שלא להתקבל על ידי אונסק"ו ולא על ידי מועצת זכויות האדם וגם לא על ידי עצרת האו"ם, אלא על ידי המדינות החברות בהם. הדבר האחרון שהציונות שואפת אליו הוא לעזוב את המועדון העולמי, וזאת בלי קשר לעובדת היותה של מזכירת אונסק"ו החדשה, אודרי אזולאי (הזכורה לכותב השורות הללו עוד מן הימים שטרם למדה ללכת), תומכת ישראל. המדינות החברות בארגונים הללו לא יתחילו לקבל החלטות התומכות בממשלה הימנית ביותר בישראל, רק משום שוויתרנו על חברותנו בהם.

עלינו להבין: האינטרס הלאומי שלנו מאז הוקמה התנועה הציונית הוא להיות חלק ממשפחת העמים. זכינו בעמל להכרה כזו, ואנחנו אחת המדינות החשובות בעולם, גם אם כועסים עלינו. עד שלא יסתיים הסכסוך בינינו לבין הפלשתינים, יימצא רוב גדול בארגונים הבינלאומיים שיעניק לפלשתינים תמיכה דיפלומטית, וכדאי שלא נשכנע עצמנו במחשבה כי ביקור מוצלח כזה או אחר ישנו זאת.

בינתיים כדאי שניזהר מתקדים חברותנו במועצה לזכויות האדם, שממנה יצאנו בטריקת דלת, ואליה שבנו שנים מעטות אחר כך, בנעלי גומי.