תורת השלבים של חמאס

הסכם הפיוס ה"היסטורי" בין חמאס לבין הרשות הפלשתינית, השלישי במספר בעשור האחרון, שנחתם בשבוע שעבר בקהיר, התקבל בדממה רועמת וזכה להתעלמות כמעט מוחלטת - וקודם לכל בקרב הפלשתינים עצמם - כאילו אין מדובר ב"פיוס היסטורי", העתיד לפתוח דף חדש ומבטיח בתולדות התנועה הלאומית הפלשתינית.

אפשר שאירועים דרמטיים אחרים, דוגמת הכרטיס הצהוב שהוציא הנשיא טראמפ לאיראן ביום שישי, דחקו את הפיוס מהכותרות. אבל דומה שהיעדר כל תגובה להסכם מלמד יותר מכל שאיש אינו לוקח אותו ברצינות, ויותר מכך, שאיש אינו מאמין שימומש. לכל היותר רואים בו הפלשתינים מעין סידור עבודה זמני ונוח, אבל גם מוגבל בתכולותיו, ששני הצדדים יכולים להרויח ממנו בלא להסתכן או לשלם מחיר.

עבור חמאס מדובר בהישג המחלץ אותו מהמצוקה שאליה נקלע. בדיוק, אגב, כפי שהסכם אוסלו בספטמבר 1993 חילץ את ערפאת ואת אש"ף מהמבוי הסתום ומהבידוד שבהם מצאו עצמם בעקבות מלחמת המפרץ. אחרי הכל, שליטתו האפקטיבית של חמאס ברצועה תישמר ותימשך - רק שיהיה זה במעטה ובכסות של מכובדות ולגיטימיות שתעניק לו הנוכחות הסמלית והמוגבלת של הרשות הפלשתינית, בעיקר במעברי הגבול.

הכל מצביעים על הסכנה שחמאס יהפוך לתואם חיזבאללה בלבנון, הפועל בחסותה של הממשלה בביירות. ורק לתזכורת, מוושינגטון נמסר כי הרמטכ"ל הלבנוני הוזמן לארה"ב כאורח משרד ההגנה האמריקני, כיאה למי שארה"ב רוצה ביקרו. בתוך כך, מיהר משרד החוץ האמריקני להגן על הצבא הלבנוני מזעמו של שר הביטחון אביגדור ליברמן, שטען לאחרונה כי צבא זה משתף למעשה פעולה עם חיזבאללה, וכי שני אלו הפכו למעשה לאחד.

אבל דומה שחמאס הולך בעקבות אש"ף, שבשנות ה־60 אימץ את "תורת השלבים", מונח ששאל מארגונים מהפכניים מרקסיסטיים שפעלו אז בעולם, ושלפיו בדרכה של המהפכה יש שלבים וכל אחד מהם מחייב דרך התמודדות שונה, ואפילו אימוץ מדיניות מתונה ופרגמטית אם המציאות דורשת זאת - בתנאי שהמחויבות למטרה הסופית תישמר.

בישראל יש רבים המבקשים לראות בהסכם משום ירידה של חמאס מעץ המאבק לחיסול ישראל, אבל ראוי לציין כי לפי שעה חמאס מדגיש שדווקא נותר, למרות ההסכם, מחויב למטרה סופית זו שלו. מנגד, לאבו מאזן אין ממילא מה להפסיד. הוא שב להיות רלוונטי, ואף מחזק עצמו בעיני ממשל טראמפ המבקש להתקדם לעבר "עסקת המאה", אותו הסכם שלום היסטורי שהוא מתכנן לכפות על ישראל ועל הפלשתינים.

ישראל נהגה בחוכמה שלא מיהרה להתייצב מול מצרים וושינגטון שושבינות ההסכם. קהיר מקווה כי תוכל לפתות את חמאס צעד אחר צעד בהטבות כלכליות לתושבי הרצועה, אבל גם בלחץ להתפרק מנכסיו; ואילו וושינגטון מקווה כי בסופו של דבר יצליח אבו מאזן להשתלט בדרך כלשהי על הרצועה. אחרי הכל, בארה"ב הרחוקה מתרשמים לרוב מהצהרות ונוטים להתעלם מן הפרטים ומן המציאות בשטח. אבל קוצר הראות וחוסר הנכונות של ארה"ב להתמודד עם המציאות בשטח הם שאפשרו לחמאס מלכתחילה להתמודד ולנצח בבחירות הפלשתיניות בשנת 2006, ומאוחר יותר להשתלט גם על עזה.