בדרך הליכתנו השבוע ברחובות אורדיה שברומניה, עצמתי לרגע את עיניי. בדמיוני ראיתי ילד קטנטן, יידל קליין מגרוסוורדיין (שמה היהודי של העיר טרם מלחה"ע השנייה), העושה את דרכו ל"חיידר" המקומי. "כבן ארבע הייתי", סיפר לימים. "שיחקנו בחצר ופתאום ראינו כמין כדור של אש בשמיים. החלטנו שזהו סימן שמשיח בא. רצנו מהר ליטול ידיים ולהיטהר לכבודו, ורקדנו סביב העץ שבחצר 'וטהר לבנו לעבדך באמת'". חלפו כמה דקות. ההפסקה תמה. קריאת המלמד "אִין חֵיידר אריין", "להיכנס מייד", הפסיקה באחת את הריקוד. החלום נגוז.
משיח לא בא. בחלוף כמה שנים נדרשו כל יהודי העיירה להתרכז בבית הכנסת. כמה מהם נרצחו במקום, "למען יראו וייראו". רבבות הועמסו על קרונות בקר בדרכם לאושוויץ. מתי מעט שרדו. יהודה קליין נמנה עימם. למזלו, נשלח למחנה עבודה ונותר בחיים. לאחר שאיבד את כל בני משפחתו עלה לישראל, שינה שם משפחתו לעמיטל, למד בישיבת "חברון" ונלחם במלחמת השחרור. לאחר מלחמת ששת הימים יסד את "ישיבת הר עציון", עמד בראשה וזכה לכהן כשר בישראל.
על כל אחד מאלפי הכרכים שבספרייתו העצומה הדביק "תו ספר" מיוחד ועליו גזע עץ כרות, שמתוכו מלבלב ענף ירוק חדש. במשך עשרות שנים עבר לפני התיבה בימים הנוראים, שבפתחם אנו עומדים. תפילותיו הניעו אלפי לבבות. בוודאי לא היתה זו איכותן המוזיקלית שהטון ההונגרי ניכר בהן היטב, אלא היותן יוצאות מלב נשבר ונדכה.
אך לא המנגינות היו עיקר אלא השתיקות המהדהדות שביניהן. רגעי חסד של דממה, שקול זעקתם האילם הולך מסוף העולם ועד סופו. "הבן יקיר לי אפרים", היה הרב עמיטל פוצח ברון, "אם ילד שעשועים". ואז, באחת, היה הקול נשבר לרסיסים, נחנק, ומומלח בדמעות מכמירות לב. רק גיוס כל כוחות הנפש, לאחר כמה שברירי שניות, היה מאפשר לו להמשיך: "כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד".
למתבונן מן הצד היתה עשויה ההפסקה להישמע כתרגיל של חזנים, כיצירת מתח לקראת הקרשנדו שבוא יבוא. אך מי שהכיר את תולדות חייו, ידע שברגעים אלה ממש מתנהל בתוכו הקרב המכריע, הגורלי, שבין העוקד לנעקד: האפשר עוד לומר "זכור אזכרנו עוד", "אהבת אותנו ורצית בנו" ו"אתה בחרתנו מכל העמים" אחרי אושוויץ, מיידאנק וטרבלינקה? ואיך יעלה הבן אל אביו בתפילה והנער – תלמידו־אהובו – איננו עימו?
הרב עמיטל היה מאמין גדול לפני השואה, ונותר כזה גם לאחריה. אך כאיש אמת, כל ימיו לא הפסיק לשאול. גם בעניין זה, שתיקותיו גדולות היו מדיבוריו. כשדיבר על העקדה לפני אמירת ה"סליחות", לא כיוון ליבו רק לערוץ ההיסטוריה, אלא לערוץ ההווה והעתיד. כל ימיו תעתע בשבילים, נע ונד בין העוקד והנעקד.
כשצעדנו השבוע במצעד החיים המרגש בעיר סיגט, ביוזמת ארגון לימוד FSU, מביתו של אלי ויזל ועד תחנת הרכבת המקומית שממנה יצאו הקרונות לאושוויץ, ידענו שהרב עמיטל ואלי ויזל ניצחו. בראש אלפי הצועדים, רובם לא יהודים, הלכו השרה גמליאל וח"כ יאיר לפיד, המשנה לנשיאת ביהמ"ש העליון, רבנים ואנשי ציבור, מהארץ ומחו"ל. דממת הצועדים אמרה הכל, וכמוה שירת "התקווה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו