טסונאמי של זלזול‎

היא היתה הנערה הכי יפה בכיתה, יופי מטיל אימה. בדאגה למעמדי, לא היתה לי ברירה אלא ליידות בה את חוכמתי. אמרתי לה שהיא יפה וטיפשה, שתמיד תהיה טיפשה. השנים הוכיחו שטיפשה היא לא, הצליחה מאוד בתחום העסקי, וגם נותרה יפהפייה מצמיתה. היום אני יודעת שהייתי רעה. רעה אליה כמו שהייתי רעה אל חברה אחרת, מהיסודי, שביקשה שלא אגלה לכולם למה היא מתכננת להתחפש בפורים ואני הגבהתי עצמי, נעמדת על הגב שלה, וגיליתי.

לא הייתי מלכת הכיתה, אבל נהניתי ממעמד טוב. לא יודעת כמה ממנו נבע מהעוצמה שלי וכמה מכיבוי האחרות בלהבות לשוני. הצבתי מולן מראה עם ציונים: את טיפשה, את לחוצה, את איטית. אבל מרושעת ככל שהייתי, מעולם לא לעגתי לתכונות פיזיות.

כשהבן שלי חזר מהיום הראשון בגן וסיפר שבגן הצמוד יש ילד ב"משקפי סבתא", הזהרתי אותו, מחזיקה את פרק ידו, שלא יעז לצחוק עליו. הלוואי שהייתי מזהירה כך מפני לשון הרע או חרם על חבר. אני עוצמת עין. רק אם יגיד משהו על מראה של ילד אחר - שומן, שיער גוף, משקפיים, גובה - או תכונות פיזיות כמו לקות דיבור או גמלוניות הליכה - התגובה שלי תהיה חריפה.

ראש הממשלה לעג לראש ממשלה לשעבר כשחיקה את דיבורו - "טסונאמי" אמר נתניהו בחיוך, מעגל את שפתיו ב־צ', רומז לברק. נבוכותי. נכון, לא צריך להיבהל מקצת הומור. לחקות שנשון זה חינני, בעוד מה שאהוד ברק עושה יום־יום נגד נתניהו זו אלימות. ונכון, ברק אינו ילד ממושקף בגן הילה, הוא מפגין כלפי ראש הממשלה זלזול מרושע כמי שמקווה לרשת את כיסאו ויכול לצפות שיחזירו לו בהפחתה מחשיבותו - אבל ללגלג על תכונה פיזית זה לרדת לים המלח בלי עקבים.

לא רוצה לחיות בקפסולה של עניבות ונימוסי שולחן. כיף גדול לשנוא, להטיח, להתעצבן. רק בלי לערב הורים. שמתי לב שדמויות בתוכניות סאטירה נחשבות לגאוניות כאשר הן מצליחות לבודד ולהקצין ממד אופי, לא תכונה גופנית. אנא, נהלו מלחמה אינטליגנטית.

מתווכחים פה נהדר גם בלי הטון הזה, שחלשים משתמשים בו. במהלך מסע הבחירות שלו התעמת דונלד טראמפ עם כתב של ה"ניו יורק טיימס", סרג' קובלסקי, שסובל מבעיה בשרירים כך שנראה כאילו ידיו מקופלות פנימה. טראמפ רצה לשמוט את הקרקע מתחת לטענה מסוימת של קובלסקי, אבל השתמש בהגחכה שלו והחווה בידיו כמחקה את נכותו. זה נורא. נתניהו ממלכתי בהרבה מטראמפ, מאופק ממנו, ויותר חכם. אפשר היה לוותר על ה־צ' הצורמנית ופשוט לומר "צונאמי מדיני, כפי שניסה לחזות ברק, וטעה".

עולים להתקפה

"זהו, לנצח אהיה הסופרת ששיקרה שקיבלה פרסים", אמרה לי גלית דיסטל־אטבריאן בסופו של שבוע ציד שבמהלכו ניסו להוריד לה את הראש. הראש נשאר במקום. הדמעות לא. היא נשמעה כבויה.

זה התחיל כשישבה בגל"צ מאחורי המיקרופון ולצד אראל סג"ל ראיינה את גבי אלדור, מנהלת אמנותית בתיאטרון יפו. הראיון היה לוהט, בלתי נימוסי משני הצדדים, וכשהמרואיינת זלזלה בגלית ושאלה, "סליחה, מי את?" גלית ענתה שהיא אדם יוצר, שכתבה "שני ספרים, שני פרסי ספיר".

זו היתה פליטת פה. הדיוק הוא שכתבה שני ספרים, רבי מכר, שזכו לתמיכת מפעל הפיס שעומד מאחורי פרס ספיר. על אחד מהם זכתה ב־40 אלף שקלים כשעלה לרשימה הקצרה של הפרס היוקרתי, והשני סתם נתמך על ידי מפעל הפיס, נותן הפרס. באותו יום נורה החץ הראשון: בטוויטר כינו אותה שקרנית, מי שמתהדרת בתארים לא לה. אני מכירה את גלית היטב. היא אימפולסיבית שלא שוקלת מילים, כמו הרבה ממחבקי המיקרופונים. היא לא שקרנית.

חמש דקות מהציוץ שהכתיר אותה כרמאית במתכוון, הפכה גלית לשק חבטות. עיתון "הארץ", שידורי "כאן" בטלוויזיה, ערוץ 2,

"7 לילות", רשת ב', כולם עטו על ההזדמנות כמוצאי שלל רב. על מה? יש תיאטרון שמממן מחבלת שיושבת במעצר בית, וגלית היא הבעיה? אשת הטלוויזיה לינוי בר גפן חידדה לגבי דיסטל־אטבריאן: "...הדעות שלה איומות. זו לא הפעם הראשונה שקיים אדם מוכשר ומנוול בו־זמנית", צייצה. הבחירה בניוול כתואר למי שבסך הכל שגתה בלהט השידור החי, מעידה על עומק השנאה כלפי מי שלא נמצאת "בצד הנכון", ושעמדותיה "שנויות במחלוקת", זאת אומרת מייצגות את רוב העם.

זה הזכיר לי את פסטיבל "הומופובית" מלפני שנתיים וחצי. כמגישת תוכנית בוקר בטלוויזיה ראיינתי דראג קווין שמופיע בפני ילדים והסתייגתי מהרעיון. השחקן קיבל זמן ממושך כדי להגיב על ההסתייגות, שאולי עלתה גם בראשם של חלק מהצופים. במעבר לאייטם הבא אמרתי בהומור עצמי: "המקום שבו אני יושבת עכשיו, 'נבעתת' מדראג קווין שמופיע בפני ילדים, זה המקום שבו נמצאת גיבורת סדרה שנשמע עליה עכשיו, סדרה על סטודנטית לקולנוע שמגיעה מההתנחלות לתל אביב". ההמשך היה אפוף ביקורת עצמית על הסגירות שלי, כמי שהיתה בעצמה סטודנטית מבוהלת באוניברסיטת תל אביב.

למחרת נפתח מרוץ להפרדתי מכיסא המגישה. הסיבה: אמרתי שאני "מבועתת" מבן הקהילה. הוצא מהקשרו? אז האבא של הוצא מהקשרו. מר דראג קווין הפך לדרמה קווין וחרך את האולפנים. כלי התקשורת סיקרו את הסערה עם טענות על "השתלחות" באותו שחקן, "התנהלות אלימה", "ביזוי והשפלה". איש לא צפה בקטע המלא, מה שבאמת קרה. הפרסומים הובילו לעשרות תלונות נגדי, שנשלחו למועצת הרשות השנייה ולערוץ 10 בדבר הומופוביה. שרים הצהירו שלא יתראיינו אצלי בגלל עמדותיי החשוכות.

צריך ללמוד איך הם עובדים, הצד ההוא. עורכי הווידאו, המגישים, התחקירנים, המפיקים - כל אלו שראו את הראיון המלא וחתכו אותו, כולם בדיוק באותה נקודה. חטפתי מתקפה אישית מטונפת מאוד, כולל איומים, כינוי גנאי ברשתות החברתיות, עצומה להשעייתי משידור. עד היום, במחוזות מסוימים ולא בלתי חשובים, השם שלי מוזכר בנשימה אחת עם הומופוביה, ולא משנה מה עמדותיי ומי הם רבים מחבריי הטובים.

את השיחה עם גלית סיימתי בשאלה איך יכול להיות שהם תמיד מנצחים אותנו בקרבות האלה. גלית בתגובה סיננה קללה קטנה בערבית. אני הרמתי את הידיים. קבענו עוד פגישה לקפה של הומופובית עם שקרנית. "בחיי שאנחנו מסכנות", אמרה.