יועץ חדש

הכרתי את יהודה וינשטיין לפני 46 שנים. התגייסנו יחד לצה"ל במחזור אוגוסט 1963 ושירתנו באותה פלוגה בגדוד 890 של הצנחנים. פלוגה ה' הורכבה מבחורים בריאים וחסונים וכונתה "פלוגת הבתים". וינשטיין היה אחד הכחושים ונמוכי הקומה שבינינו. ליד משה תומרקין ממגדיאל, משה נגבי מירושלים ודני יתום מעין התכלת (לימים ראש המוסד וח"כ ממפלגת העבודה) קשה היה לווינשטיין להתבלט מבחינה גופנית. אבל הוא היה חייל מצוין. מילא בקפדנות את המשימות שהוטלו. תמיד בלט בחוש הומור דק ובציניות.

לקראת סיום קורס מ"כים, בספטמבר 1964, אירגנו מסיבת סיום בחדר האוכל של הבסיס בבית ליד, והכנו חוברת שנכתבה על ידי צנחנים בעלי כישרון כתיבה. וינשטיין כתב על גיוסו לצנחנים וחתם בשם "יהודה ו'". הצניעות אפיינה אותו כבר אז. בכתבה הוא תיאר מדוע התנדב לצנחנים. "החלפנו בגדינו האזרחיים בבגדים ירוקים שמשום מה נראו רחבים ומגוחכים. קיבלנו נעליים שחורות, מוזרות, במקום הנעליים הנאות והסנדלים הנוחים, הוכרחנו לחבוש כובע מוזר חסר צורה לחלוטין. אפילו את שמותינו החליפו למספרים, ולפתע נקראנו חיילים, או יותר נכון טירונים... והינך נזכר בכל סיפורי הגבורה של חיל הצנחנים ורעיון נרקם במוחך: גם אני אהיה כמותם, הגיבורים".

במהלך עשרות השנים שחלפו מאז שירותנו המשותף בצנחנים, הפך וינשטיין לאחד מעורכי הדין המצטיינים והמבוקשים בתחום הפלילי, אך הוא המשיך לשמור על צניעות וענווה, התרחק מפרסום. נדיר היה לראות אותו מתראיין בטלוויזיה או בעיתון. שמו גם מעולם לא הגיע למדורי הרכילות. לפני כשבועיים, כשצלם של אחד העיתונים ארב לו בפתח ביתו בהרצליה פיתוח ותמונתו פורסמה למחרת בעמוד הראשון, הוא כעס מאוד.

לפני שש שנים, במלאות 40 שנה לגיוסנו לצה"ל, ערכנו מפגש מרגש בקיבוץ גבע, ביוזמתו של יוסי לימור. כמעט כולם הגיעו. רבים העלו זיכרונות מימים רחוקים. וינשטיין שהגיע בגפו, בלבוש צנוע, התחבק עם חבריו לצנחנים, טפח על שכמם ושקע כמו כולם בנוסטלגיה לימים רחוקים שכמו נמחו מן הזיכרון ולפתע צפו ועלו מחדש. כמה מאיתנו נטלו את המיקרופון והעלו זיכרונות. וינשטיין, כדרכו, עשה זאת בהומור ובחן רב.

"אני זוכר שבפלוגה שלנו היתה חלוקה ברורה בין קיבוצניקים ומושבניקים לבין עירוניים. משום מה הירושלמים נחשבו גם הם כטובים יותר, יחד עם הקיבוצניקים והמושבניקים. לעומת זאת, הצנחנים העירוניים לא זכו להערכה רבה. התייחסו אלינו כמי שבאו רק כדי לקבל כומתה אדומה וכנפי צניחה. זכור לי שבעת תרגול של זריקת רימון יד, תרגול שנועד לבחון אם החיילים שומרים על קור רוח, נהגו המ"כים לשאול כל אחד מהחיילים, בעת שהחזיקו ברימון עם ניצרה פתוחה, מהיכן הם בארץ, כדי להאריך את הזמן. כשהגיע תורי לזרוק את הרימון הסתכל עלי המ"כ בחשש מה ושאל: מאיפה אתה? השבתי לו: מתל אביב. 'אם כך', אמר, 'תזרוק מיד את הרימון'".

וינשטיין סיפר על כך בהומור, לא בכעס, אך הצליח להעביר את המסר לגבי האופן שבו נתפסו אז קיבוצניקים לעומת עירוניים. יש לי הרגשה שבאותה חוכמה ורגישות שאפיינו אותו בצנחנים ינהג גם כיועץ המשפטי לממשלה. בהצלחה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו