"בעוד שעה ורבע, בשש עשרה אפס אפס, סדר את הבטליון בשדה", פקדתי על ראחימוב. בשעה היעודה, בדיוק בארבע, יצאתי אל הבטליון הערוך בצורת "ח". בטבורו של הקו החשוף, שלא נחסם באנשים, עמד באראמבייב לבוש סגין בלא חגורה, כשפניו אל המסדר. בטליון דום! - נתן ראחימוב צו. מפקד הכיתה בלוכה! קדימה עם הכיתה אלי! - פקדתי. דומם פסעו דרך השדה, פסעו רציניים מאוד, כשהם משתדלים בלי משים להיות דרוכים לנוכח מבטיהם של מאות אנשים. ואולם ליבותיהם נסערו. בלוכה נתן צו: כיתה, עמוד! הרובים הורדו בתנועה אחת מן הכתף אל הרגל. צעדתי לקראתו, בהצדיעי. בחיפזון השיב גם הוא כנדרש לפי התקנון, כי התייצב עם הכיתה. סלח נא, לחש באראמבייב בקזחית, למען ילדי. - מה, נזכרת בילדיך? הם נהיו מעתה ילדיו של בוגד. - סלח נא, שלחני לקרב. לא! אמרתי. כולנו נלך לקרב, כל הבטליון ילך לקרב, אך תחילה יקטלו אותך - מוג לב שנמלט מהקרב! והשמעתי צו: כיתה, אחורה פנה! הלוחמים פנו אחורה, כשחיוורון מוות מציף את פניהם. הרגשתי שגם את פני אחזה צינה. - בוגד, אחורה פנה! נתתי צו: במוג הלב, הבוגד במולדת, מפר השבועה, כיתה - אש! ומוג הלב נורה. מתוך "אנשי פאנפילוב", של אלכסנדר בק, מצוטט בדילוגים. חומר קריאה חובה לאברהם בורג, שרגע אחרי שהוציא לעצמו דרכון צרפתי, המליץ לשפוט את מניפי השלטים מחטיבת כפיר כ"בוגדים". ובכן, ככה זה נראה. האם בטוח שזה מה שאנחנו רוצים שיקרה פה- פעם זה היה ספר חובה. כולם קראו את "אנשי פאנפילוב", המתאר את עמידת הגבורה הסובייטית בקרב על הגנת מוסקבה, מול הצבא הנאצי. בתקופה מסוימת, הספר היה חומר קריאה חובה בקורסי מפקדים בצה"ל. למדו ממנו ערכים של דבקות במשימה ואהבת מולדת, ולאף אחד לא הפריע שקריאת הקרב, שדירבנה לוחמים להסתער, היתה "בעד המולדת, בעד סטאלין". היו ימים, ונהוג להתגעגע אליהם. לא מדובר בדמות דמיונית. הגנרל איוואן פאנפילוב היה מפקד הדוויזיה שהגנה על מוסקבה. סיפורם של אנשי פאנפילוב היה למיתוס לא רק בברית המועצות, אלא בעולם כולו. במיוחד הרטיט לבבות סיפורם של 28 חיילים שנפלו מול כוח שריון של הגרמנים. פאנפילוב עצמו נפל בקרב, וקיבל אחרי מותו את העיטור הגבוה ביותר שהיה אז, "גיבור ברית המועצות". הייתי בטוח ששם, דווקא שם, מישהו יסרב פקודה. אף שזאת היתה פקודה קלה לביצוע, היתה לי הרגשה שיהיה שם איזה סירוב. זה היה ערב ההתנתקות. בבסיס צאלים, המכונה באלי"ש, נערך כאילו-תרגיל, שהיה בעצם מופע לעיתונאים ולקצינים הבכירים. הכאילו-משימה שהוצגה לחיילים היתה להפוך לשחקנים. להציג איך יוציאו מהבתים את תושבי גוש קטיף ויעלו אותם על אוטובוסים. לצורך המופע, חלק מהחיילים שיחקו בתפקיד החיילים, ואחרים מילאו את תפקיד "ביוּם אויב". וכך זה נעשה: כמה חיילות נדרשו להכניס כרית מתחת לחולצה, כי מתנחלות, כידוע, תמיד בהריון. הן עברו לחצאיות ולמטפחות וצרחו ללא הרף "נאצים" ו"עוכרי ישראל", ועוד כל מיני ביטויים שמישהו שמצטיין ביצירתיות הצמיד להן ולחיילים שגילמו מתנחלים. כולם נדרשו להפגין היסטריה. שהרי גם זה עיסוק נפוץ בקרב מתנחלים: להיות היסטריים. כך קרה שחיילים וחיילות מילאו את תפקידם הצבאי, בפקודה, ללעוג לאזרחים ישראלים העומדים להיזרק מבתיהם. הם עשו זאת בהצלחה, ממלאים את החלק של ה"רגישות" מתוך ה"ברגישות ובנחישות". ומול המופע הזה עמדה צמרת צה"ל, בפוזה של סחבקייה עם העיתונאים והצלמים, וכולם היו מאוחדים בגעיות הצחוק. בלי הפסקה. ואף חייל לא סירב. השבוע הגיע הרמטכ"ל לבקו"ם, כשהתגייסו צעירים לגולני, ולצידו עיתונאים. כתבי הטלוויזיה שאלו את הצעירים, רגע לפני שהם עולים לאוטובוסים, וכולם אמרו שלא יסכימו לפנות יהודים. במקרה, איש מהם לא חבש כיפה. כי ההפגנתיות (אם לדייק, שהרי סירוב לא היה) זה לא סיפור של רבנים, ומי שמלביש עליהם את הסיפור אינו מבין: הסרבנים הם אינדיבידואליסטים. זה סיפור אחר, של החברה הישראלית כולה, של אובדן תחושת המטרה המשותפת, של היעלמות הביטחון בכך שכולנו יחד, תחושה שפעם נתנה לנו כוח. משהו שפעם הצליחו להנחיל, גם בעזרת פאנפילוב, שחלק ניכר מספרו מוקדש לשאלה איך יוצרים תחושה של אחדות בין לוחמים. היתה רק בעיה אחת: הכל היה בלוף. לאחר התפרקותה של ברית המועצות נפתחו הארכיונים, והתברר כי כמעט כל סיפורי הגבורה של "אנשי פאנפילוב" היו המצאה. חלק מה"נופלים" בקרב ההרואי התגלו חיים, ואחד מהם לא רק נותר בחיים, אלא ערק לצד הגרמני. הלוחמים שעליהם נטען כי לחמו בגבורה, דווקא נסוגו עם הופעת הטנקים הגרמניים, ועוד. עבדו על כולם. וגם עלינו, גם באחרונה. מארגני המופעים בצאלים הבטיחו שאם נצא, יהיה שקט. שעושה שלום בגוש קטיף הוא יעשה שלום עלינו, ולא יהיו קסאמים. עבדו עלינו, ואף אחד לא חשב שמא, אולי. ונניח, רק נניח, שאז, בצאלים, חיילת אחת, לא יותר, או חייל אחד, רק אחד, היו אומרים מילה. שחיילת אחת היתה שולפת את כרית ההריון מתחת לחולצה, מגישה אותה לאחד הקצינים ואומרת: "מצטערת, אבל לא התגייסתי כדי להשתתף בהצגה שמשפילה ישראלים שעומדים להיות מוצאים מבתיהם". מה היה קורה? לצה"ל לא היה קורה כלום, אבל אולי לפחות מישהו שם היה מפסיק להתפקע מצחוק. זה היה הרגע שבו גם אני שלא רוצה לראות סרבנים, והעניין אפילו מעצבן אותי, הייתי אומר שלפעמים, לעיתים נדירות, מחאה קטנה היא במקום. כן, הסרבנים צריכים לראות את הכלא מבפנים, ואסור שמספרם יגדל. אבל מה שקיבלנו בינתיים זה לא מרד בצה"ל ולא בוגדים, אלא חומר למחשבה.
שובם של אנשי פאנפילוב
מערכת ישראל היום
מערכת "ישראל היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.
