הפעם האחרונה שאלג'יריה השתתפה במונדיאל היתה ב-1986. מאז חלפו להם 23 שנים. היו אלה שנים קשות וחשוכות עבור הקולוניה הצרפתית לשעבר, שזכתה בעצמאות ב-1962 רק אחרי מלחמת עצמאות עקובה מדם. בדצמבר 1991 ביטל הצבא את הבחירות לאחר זכייתה של החזית האיסלאמית (FIS). אלג'יריה נכנסה אז למעגל אימה מחריד. יותר מ-100 אלף איש נהרגו במלחמה שבה היו מעורבים הצבא והאיסלאמיסטים. עד היום לא ברור מי היה אלים יותר. מה שכן ברור זה שהאזרחים הם אלה ששילמו את המחיר הכבד. כפרים שלמים נמחקו, נטבחו. העולם היה מזועזע. ב-1997 ביקרתי במדינה. לא ניתן היה להסתובב ברחובות העיר ללא הגנה. אזרחי אלג'יריה איבדו אמון בשלטון, בצבא, בכוהני הדת. העם הגאה הזה החל להתרחק מכל דבר שסימל את המדינה. הדגל הירוק-לבן הפך פחות ופחות פופולרי. גם נבחרת הכדורגל הפסיקה לזכות בהישגים. למי היה בכלל ראש לכדורגל. דווקא המהגרים בפאריס הם שהמשיכו לחבק אותו קרוב לליבם. אולם העימות הכפול נגד מצרים פתאום גרם למהפך. כל אלג'יריה ביקשה פתאום לטוס לחרטום כדי להתייצב לעימות המכריע מול המצרים. קבלת הפנים האלימה של השחקנים בקהיר הובילה למעשה להתעוררות של אומה שלמה. העימות הכל-ערבי גרם לאלג'יריה לחזור לדגל. זה מה שכדורגל עושה. לא רק ברחובות אלג'יריה צהלו אתמול. גם בערים צרפתיות כמו מארסיי, לאבאל, פאריס. המצדדים באלג'יריה צרפתית התהפכו אתמול בקברם לנוכח כמות הדגלים הירוקים-לבנים בצרפת. אגב, בעולם הערבי היה מי שכינה את המשחק חובבי צרפת (אלג'יר) נגד חובבי ציון (מצרים). חובבי צרפת ניצחו.
