המאגר הביומטרי

רצינו, כל כך רצינו, את חזונו של הרצל, ובמקומו קיבלנו משהו שדומה יותר לזה של ג'ורג' אורוול. הקמת המאגר הביומטרי, לצד מעקב אחר שיחות מטלפונים סלולריים, מצלמות נסתרות ואמצעי האזנה משוכללים, עלולים להביא לכך שהאח הגדול לא רק יראה הכל, אלא גם ישמע וידע איפה אנו נמצאים בכל רגע נתון.

המלחמה בפשיעה - בעיקר בזו המאורגנת - ביטחון המדינה, מניעת זיופם של דרכונים ותעודות זהות והצלת חיי אדם הם ודאי אינטרסים חשובים שמצדיקים פגיעה מסוימת בפרטיות.

אך פגיעה זו צריכה להיות החריג, ולא הכלל. עליה להיעשות רק לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש. רק בהיעדר חלופות מעשיות אחרות למלחמה בפשע המאורגן, יש לנקוט אמצעים הפוגעים באופן כה דרסטי בחירויות האזרח.

בדרך להשגת המטרה הצודקת צריך להיזהר מאוד משימוש בכל האמצעים, בעיקר כאלה שנזקם עלול להתברר רב מתועלתם.

המאגר הביומטרי הוא דוגמה מצוינת לשילוב המבורך שבין הישגי המדע למלחמה בפשע. אך לצד הברכה שטמונה בו, יש בו פוטנציאל מסוכן ביותר לפגיעה קשה ביותר עקב דליפת מידע אפשרית וניצול המאגר לצרכים פסולים. גם שיפור הצעת החוק, בדרך של סיווג האנשים שתהיה להם גישה למאגר, אינה מבטיחה סגירה הרמטית שלו.

היעדר הגנה מספקת על המידע שיהיה אצור במאגר כזה עשוי להפוך את ה"תעודה החכמה" למהלך טיפשי, ולנווט את המידע רב הערך לערוצים עברייניים שיעשו בו שימוש לשם מעשי זיוף ומרמה.

מסיבה זו, ובדומה לשימוש באיכון שיחות יוצאות מטלפונים סלולריים וחשיפת כתובות גולשים באינטרנט, שימוש במאגר כזה צריך להיעשות רק בצורה הדרגתית, לאחר בחינה מעמיקה, שיקול דעת ובחינת חלופות פוגעניות פחות בחירויות האזרח.

צריך לזכור, שעם כל הכבוד לקדמה הישראלית, מאגר כזה לא קיים ברוב המדינות המערביות והדמוקרטיות, ולא בגלל כשל טכנולוגי אלא בשל החשש שנזקו של מאגר כזה רב מתועלתו. אפילו במדינה כמו גרמניה, שם עושים שימוש באמצעי זיהוי ביומטריים, לא קיים מאגר כללי שבו נמצאים פרטי כל התושבים במדינה.

לצד שימוש פסול שעשויים גורמי פשיעה לעשות במידע, קיים חשש שגם השלטון ינצל את כוחו לשם עשיית שימוש פסול במידע שנצבר ברשותו, לאו דווקא לשם המטרות שלשמן נמסר המידע.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע ש"כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". עוד לפני עשרות שנים קבע השופט דגלס שהזכות לפרטיות היא תחילתה של החירות. בית המשפט העליון אימץ בחום גישה זו והוסיף שזכות זו מהווה את אחת מזכויות היסוד של האדם בישראל, המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי.

גם היום מדינת ישראל אינה מצטיינת, בלשון המעטה, בשמירה על צנעת הפרט של אזרחיה. היקף מאגרי המידע עצום ורב: במשטרת ישראל וצה"ל, השב"כ ומס הכנסה, משרד הפנים ורשות הרישוי, נתוני תלמידים במשרד החינוך, חשבונות בנק ופרטי החולים בבתי החולים. המאגרים אוצרים בקרבם פרטים אינטימיים ביותר. עצם שמירתם, קל וחומר חשיפתם, היו מעוררים צמרמורת וחלחלה בכל מדינה מתוקנת. לא במדינת ישראל.

הבעיה חמורה שבעתיים במדינה שבה לכל עובד זוטר יש גישה למאגרי המידע. לא אחת הוא מעיין בהם להנאתו, ורץ מיד לספר לחבר'ה. למעשה, גם אם לא להלכה, מאגרי מידע אלה פרוצים כמעט לחלוטין. למרות האיסור הפלילי החמור - ולצידו, ההגנות האזרחיות - שקיימים בחוק על חשיפת פרטים ממאגרי מידע, כל חוקר פרטי מתחיל יוכל לספר לכם כי אין כל קושי להשיג מידע ממאגרים אלה. תמורת סכום לא גבוה במיוחד, יש אנשים שישמחו להשיג עבורכם את הפרטים הנדרשים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו