יפה ויורה

כבר כמה שנים חגה סביב חיינו דוגמנית צעירה בשם אסתי גינזבורג. הביוגרפיה שלה מכילה רגעי תהילה כמו פרסומות לג'ינסים בטלוויזיה, צילומים למגזין בגדי הים האמריקני "ספורטס אילוסטרייטד" והסתובבות במשך כמה שבועות כזוגתו של איש שלישיית "מה קשור", ציון ברוך. גינזבורג, שאלוהים העניק לה צמד עיני הלוגן וגוף שלא מצריך עבודת פוטושופ, התארחה בערב שישי האחרון בתוכנית הסטנד-אפ "צחוק מעבודה" בערוץ 2. בתשובה לשאלת המנחה, שלום אסייג, מה מעשיה בימים אלה, ירתה גינזבורג בת ה-19 וחצי את המענה הבא: "בימים אלה אני פרזנטורית של שני מותגי אופנה, ואני בצבא".

החלק המדהים בתשובה זו, מעבר לתוכנה השערורייתי (ממתי מותר לחייל להופיע בטלוויזיה המסחרית בראיון אישי, ועוד לספר בגאווה על עבודה צדדית-), היה הנונשלנטיות הטבעית שבה נאמרה. כלומר, לבחורה אין שום בעיה להודות שהיא קודם כל שכירה של חברות אופנה ואיפור מובילות, לקבל פלאשים תמורת צ'ק הולם, ורק אחר כך, במקרה, ככה על הדרך, להיות חיילת בצה"ל.

אני לא רוצה לדמיין איך היה מגיב רס"ר הבסיס שלי, מאיר, אי שם בשלהי האייטיז, אילו העזתי להופיע בפריים טיים ולדווח שאני "פרזנטור" של משהו עם משכורת ושומת מס. מן הסתם הוא היה מתלבט באיזה משני פלחי ישבני לשפד את הריתוק עם הסיד הלבן. אבל בימינו, כנראה, הכל מותר, ולא נתפלא אם הפקת התוכנית נדרשה לקבל את אישורו המוקדם של דובר חברת האופנה לפני זה של דובר צה"ל.

רבות נאמר על פשיטת הרגל החברתית בדור הנוכחי - דור שבו צבא העם הופך לאוסף של פרזנטורים לענייני "אני" הרבה לפני יחס הכבוד הנושן למדים. ובאמת, מה לנו להלין על חיוך הדבש של גינזבורג ודומיה, אם בעבר הקרוב היה לנו רמטכ"ל שהעדיף לדון בתיק ההשקעות שלו לפני שהתפנה לנהל מלחמה ושר הביטחון נהג כפרזנטור של סוויטות צרפתיות מפוארות? צה"ל הפך זה מכבר מסמל גאווה לאומי לאופציה ב' מזולזלת, ממש כמו מדי ב', שסו-קולד ידוענים מואילים לבקר בו בין הפקת אולפן מזדמנת לסט צילומי פפראצי בשדרות רוטשילד בתל אביב.

אני לא רוצה לטרחן על מסר לדור הצעיר וכל זה, אבל מוזר שאסייג ושאר חברי הפאנל שלו, שיודעים לגלגל בדיחה על כל שטות, לא מצאו לנכון לעצור רגע ולשגר עקיצה לחיילת החצופה. מין הערה קטנה שהיתה מבהירה לה מה סדר העדיפויות הנכון במדינה שבה צעירים בגילה עדיין נדרשים ללבוש אפוד ולפגוש, חלילה, את המוות בסמטה חמאסית. זאת, בזמן שהיא מתכוננת לפגוש את עליונית הביקיני במגזין הכרומו הבא.

מישהו צריך היה להסביר לה שבישראל - לצערנו, אולי - השירות בצבא הוא עדיין החלק החשוב ביותר ברזומה של בני 18 עד 21. לא משהו שמציינים במקום אחרון.

בעצם, אני מכיר דרך הרבה יותר מסורתית להזכיר לעלמה הנכבדה את מעמדה הנוכחי: שבוע מטבח בבסיס הקרוב. אני בטוח שאחרי קרצוף כמה סירים עם שומן שרוף במיוחד, היא תתפלל להיות פרזנטורית של דבר אחד בלבד - בושה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו