אחרי סוצ'י: חשיבותה של ידידות הקרמלין

מים רבים זרמו בנהר הוולגה מאז עלו מעצמת העל הסובייטית וישראל על נתיב של ידידות מבטיחה. ואולם כשהמדינה היתה צעירה, ירח הדבש היה קצר. החלטתו של שליטה העריץ והאנטישמי של האימפריה הסובייטית, יוסף סטלין, להוציא להורג לפני 65 שנים את גדולי הסופרים והמשוררים היהודים בבריה"מ, ובהם פרץ מרקיש, דוד ברגלסון ואייזיק פפר, היתה הקש האחרון ששכנע את רה"מ הראשון, דוד בן־גוריון, שהניסיון לסלול גשר אל המזרח נועד לכישלון.

חלפו לא פחות מארבעה עשורים של התנהלות סובייטית עוינת ולעומתית כלפי ישראל, עד שהשלג החל להפשיר. כך הושק, לאחר תום המלחמה הקרה, עידן חדש ושיתופי בהרבה בין מוסקבה לירושלים, שהתגבש בד בבד עם שדרוגה ההדרגתי של הברית האמריקנית־ישראלית. ואכן, לאחר שההוויה הדו־קוטבית נמוגה לתהום הנשייה, זכתה ישראל לשולי תמרון רחבים יותר בעיצוב מדיניותה בזירה הגלובלית, וזאת בלי לחשוש מתגובתו של הדוד סם. ממשלות ישראל אכן ניצלו חלון הזדמנות זה, בייחוד לאחר עלייתו לשלטון של ולדימיר פוטין בשנת 2000. כך, בד בבד עם התעצמות מסכת "היחסים המיוחדים" עם וושינגטון, התגבשה מערכת של קשרים טכנולוגיים, כלכליים וביטחוניים מסועפים עם הקרמלין.

בין השאר, בה בשעה שישראל המשיכה ליהנות מחבילות של סיוע ביטחוני אמריקני, היא עצמה הפכה לספקית של מטוסים ללא טייס למוסקבה. כמו כן, כמו בימי הזוהר הקצרים והרחוקים הפכה רוסיה פעם נוספת ליצואנית של נפט גולמי לישראל. זאת כחלק בלתי נפרד מתהליך של שדרוג והעמקת היחסים בין שתי המדינות. אין חולק על כך שהפשרת שלגים זו העניקה לישראל רשת ביטחון חיונית, בייחוד בעיתות של סגריר וצינה מדיניים מכיוונה של וושינגטון (כפי שאירע במהלך שמונה שנותיו של ברק אובאמה בבית הלבן). רוח זו של התפייסות הצמיחה גם דפוסי תקשורת ישירים ומועילים בין הקודקודים במוסקבה ובירושלים, שאפשרו ומאפשרים תיאומים צבאיים והבנות טקטיות גם לנוכח קיומן של אי־הסכמות אסטרטגיות (למשל, בשאלת המשך הנוכחות הצבאית האיראנית בסוריה ובשאלת אספקתן של מערכות נשק רוסיות מתקדמות לטהרן).

דפוס זה של הידברות מתמדת - שביטויה האחרון היה בפסגת סוצ'י ביום חמישי - הוא בעל משמעות מיוחדת היום, על רקע המשך תהליך ההתנתקות האמריקנית מן המזרח התיכון. בעוד ארה"ב מאותתת בבירור על נכונותה להשלים עם ניצחונו של בשאר אסד (לאחר שהחליטה לאחרונה להשעות את הסיוע שהעניקה למורדים), ועל כך שמוקדי העניין שלה נמצאים הרחק מחזית זו, פועלת מוסקבה בנחישות ובהתמדה כדי לנצל את הוואקום המעצמתי לשם ביצור מעמדה כהגמון אזורי.

בהקשר זה, ודווקא לנוכח התמיכה הרוסית המאסיבית באסד ובשותפיו האזוריים, טמון ערך רב בקיומו של הדטנט הישראלי־רוסי. המפתח לריסונו של הציר השיעי, בסוריה ובמרחב כולו, נמצא, אפוא, בכספת של פוטין. לפיכך מידת נכונותו של שליט הקרמלין לעשות בו שימוש תהיה תלויה גם להבא באופייה ובהיקפה של השותפות הישראלית־רוסית ובאפקטיביות של מנופי ההשפעה הישראליים. זאת, כמובן, בהנחה שרוסיה של היום אינה מעוניינת לחזור במנהרת הזמן לבריה"מ של ימי המלחמה הקרה, לפחות בכל הנוגע ליחסיה עם ירושלים.