אין ולו משפט אחד ראוי שאני יכול לצטט מעצרת הזיכרון שנערכה אתמול בכיכר. פרס שיחק, בפעם המי יודע כמה, עם המילה שלום על שלל הטיותיה ונאם קלישאות וברק, שהתקבל במחיאות כפיים מהולות בשריקות בוז, קרא לסוריה לבוא לשולחן המשא ומתן. והיו גם אחרים שדיברו בפאתוס, אבל כבר שכחתי מי הם היו ומה הם אמרו. איזה מזל שהיה את אובאמה בווידיאו. רציתי שמישהו שם ידבר מהלב. שמישהו יזכיר לי, למה בעצם יצאתי אתמול לכיכר? לכל מי שהיה מסביבי לא היתה תשובה. חוץ מאולי למיתר, נערה מתבגרת שעמדה מאחורי עם האייפון החדש שאבא קנה לה ועידכנה את הצד השני ש"מירי מסיקה ממש, אבל ממש, רזתה". ביקשנו למלא את הכיכר באנשים, אבל שכחנו בבית את התוכן. רק רבבות אנשים הגיעו לכיכר שידעה ימים מלאים יותר. רובם המכריע מורכב מנוער מגויס של תנועות הנוער, אוחז שלטים נטולי משמעות וקשר ללילה ההוא שבו איש אחד לקח את החוק לידיים. "ממשלת נתניהו סרבנית שלום", הונף שלט ענק מול הבמה. גם אם יש דברים בגו, ככה משאירים את הימין בבית. "לא נשכח, לא נסלח" השאיל הנוער העובד והלומד משפט שהוטבע על טראומה לאומית אחרת. זה מסר הסבלנות שאליו אנחנו מחנכים את ילדינו- ומה פשר מדבקות דגלי הגאווה שהודבקו על גבי החולצות הכחולות? שאלתי את אחד הנערים למה בחר לנפנף בדגל הגאווה דווקא בערב זה. "זה מה שאמרו לנו לעשות", השיב. זוהי מחשבה עצמאית מודל 2009. אבל זה לא הנוער שעוד לא נולד בלילה ההוא שאשם, זה אנחנו. אנחנו שהיינו שם ולא השכלנו להחליט מהי מהותו של הערב. אמרו לנו שהכתובת לרצח היתה על הקיר. הכתובת על היעלמותה של העצרת, בעוד שנים לא רבות, נכתבה אתמול בלילה על מרצפות הכיכר עם ספריי זרחני במיוחד.
