בשורה התחתונה, תפיסת ספינת התחמושת מול חופי קפריסין לא תשפר כנראה את מצבה הביטחוני של ישראל, לא את יחס העולם הגולדסטוני כלפיה, ולא את ההיערכות הבינלאומית נגד הסכנה שנקראת איראן. טילים מתוצרת איראנית עדיין מאיימים לחזור ולהשתגר אל צפון הארץ כמו במלחמת לבנון השנייה. חמאס עדיין מאיים לירות אותם גם מרצועת עזה אל תל אביב. וההסברה הישראלית עדיין מידפקת על דלתי ליבו של העולם, ואין פותח. ספק אם גורמים הרואים בישראל כובש אכזר, שהורג ילדים פלשתינים להנאתו, ישנו את דעתם עליה לנוכח התצלומים המרשימים של אמצעי הלחימה שנמצאו על הספינה ה"אנטיגואית". גם אם הם חוששים מפני ההתעצמות הצבאית והגרעינית של איראן, ומבינים שהעברת 500 טונות של רקטות, פצצות וחומרי נפץ לסוריה היא יריקה נוספת של אחמדינג'אד בפרצופם הצדקני, סביר להניח שהם עדיין מבינים מדוע ארגונים כמו חיזבאללה וחמאס עושים הכל - כולל הכל - כדי להציל את העם הפלשתיני מדורסנותו הנוראה של חיל הכיבוש הישראלי. שוב מתנגש החשש העולמי החדש מפני איראן בחשש העולמי הישן, הקמאי, מפני ישראל. לכן כל פעולה צבאית של ישראל נגד אויביה תמיד תתקבל בעולם באמביוולנטיות. ועל האמביוולנטיות הזאת בונים כעת האיראנים ובעלי בריתם את עיקר הצלחתם. מבחינתם, לא זו בלבד שה"פרנקופ" ו-500 טונות האמל"ח שעליה הם רק טיפה בים, אלא שגם הים הוא אותו הים. מה שתפיסת הספינה כן יכולה לשנות זה את יחסה של החברה הישראלית כלפי צה"ל. התפארות בפעולה צבאית נקייה ומדויקת עלולה להישמע בימים ציניים אלה אנכרוניסטית-משהו, כאילו כל הצבאיות המאצ'ואיסטית הזאת שייכת לאיזה עידן אחר, העידן שלפני פרוץ "דרך השלום" שאנחנו כה להוטים לקרטע עליה נגד כל הסיכויים. אבל אם ב-1969, כשהצליח חיל הים לחטוף חמש ספינות טילים בנמל שרבורג הצרפתי ולהשיט אותן לישראל, הגיבה על כך אחת הלהקות הצבאיות בשירו המקסים וההיתולי של יורם טהרלב על ה"אידישע פיראטן" - היוצאים למבצע הנועז כשעל סיפונם "פח של צ'ולנט, פח של בורשט וחבית גפילטע פיש" - דווקא היום אין לנו ברירה כי אם להתייחס למבצע הנוכחי של חיל הים בשיא הרצינות והכבוד. לפני 40 שנה היה ברור לגמרי שאכן, כדברי אותו פזמון בלתי נשכח, "מביאליסטוק עד ווהלין/ מליטא ועד פולין/ כל העם כבודנו ימלל". אבל היום זוכה צה"ל בציבור בעיקר לביקורת, עד כדי כך שמילותיו המסכמות של הפזמון, "שירבו כמותם בישראל", כבר אינן נוטות כמעט להישמע, לא בהיתול ולא ברצינות. לא כולנו מאחלים היום שירבו בישראל לוחמים נועזים בכלל, ולוחמי שייטת נועזים בפרט. לפעמים דומה ששירות קרבי בצה"ל כבר יצא בכלל מן האופנה, לפחות בסקטורים חברתיים מסוימים. ודווקא בסקטורים הנחשבים לאליטות הקובעות את הטון ואת סדר היום. בימים שבהם צה"ל מוכפש לא רק במועצת הביטחון של האו"ם, וישראל היפה נהנית "לחזור לכיכר" בכל נובמבר ולהאשים את המצביאים - ואת המצביעים - בכך שעדיין אין כאן שלום, אין פלא שכל כך הרבה בני נוער מצוינים מתגייסים רק ליחידות לא קרביות, או אינם מתגייסים כלל. בימים שבהם צה"ל מצטייר כמפחד למלא את תפקידיו האמיתיים פן יוכפש עוד, וכמפעיל את כוחו ואת גבורתו לגרש יהודים מבתיהם במקום להגן עליהם, אין פלא שחיילים קרביים מתבלבלים עד כדי הנפה פסולה של שלטי מחאה בטקס השבעה. אין גם פלא שאזרחים רבים חשים שהמדינה מפקירה אותם, ושלצד האדישות, המתפתחת באזורים חברתיים מסוימים, מתפתחת באזורים חברתיים אחרים קיצוניות שעלולה להיות מסוכנת. ללא קשר לתועלת שתהיה לתפיסת ספינת התחמושת בטווח הארוך, חובה עלינו להתפאר בלי בושה במבצע המצוין של חיל הים המצוין של צה"ל המצוין, בחלקו המשובח של המודיעין המצוין, ואפילו - גם אם יש כאלה שממש כואב להם להודות בכך - בשיתוף הפעולה המצוין בין ראש הממשלה לשר הביטחון, שהחלטתם היא שאיפשרה למבצע לצאת לדרך.
