אמש קשה היה לקבוע איזו תחושה חזקה יותר: הגאווה על ההצלחה המודיעינית-מבצעית הכל כך מרשימה שבלכידת משלוח הנשק לחיזבאללה, או התסכול מכך שאחרי הכל זו רק טיפה אחת בים של הברחות. גאווה ותסכול, זו כנראה מנת חלקנו בפרשה הזאת. גאווה על כך שאיראן מתקשה לאחרונה להבריח (זו ספינת הנשק השלישית שנשלחה מאיראן ונתפסת לאחרונה, שלא לדבר על המשלוחים שהושמדו בסודן - לפי דיווחים זרים), תסכול מכך שחיזבאללה מחזיק ב-40 אלף רקטות וחמאס כבר מטווח את תל אביב. גאווה מכך ששיכנענו על-אמת את העולם לעמוד לצידנו במלחמה הזאת, תסכול מכך שמצרים איתנו אבל לא מסוגלת לתפוס עשרות מכולות נפיצות שחונות לה מתחת לאף. גאווה על כך שהבאנו אותה ביום שבו האו"ם דן בדו"ח גולדסטון, תסכול מכך שעל אף שהצגנו אקדח מעשן כנראה שוב לא נדע להסביר כראוי את צדקתנו. דוגמה לצדקת הדרך? בבקשה. רק מי שהיה בסוד מבצע "ארבעת המינים" יידע עד כמה גדולה היתה החרדה שניכשל. לא בהשתלטות, במודיעין. שברגע האמת, כאשר לוחמי השייטת יפתחו את המכולות, יתברר שבאמת יש בהן רק פוליאתילן כמו שנכתב בשטר המטען. ומה אז? ישראל התוקפנית משתלטת באישון לילה על ספינה תמימה - בבעלות גרמנית, הנהלה קפריסאית, דגל קריבי - עוד סיבה לעולם להיות נגדנו. לשמחתנו זה לא קרה. המודיעין היה מושלם, ההשתלטות היתה קלילה, השורה התחתונה היתה בינגו. הרבה אנחות רווחה נשמעו במשולש נתניהו-ברק-אשכנזי; מקצתן על רקטות שכבר לא יגיעו לחיזבאללה, רובן על כך שסוף סוף הצלחנו להפליל את איראן, סוריה וחיזבאללה, וכבונוס גם לגרום להן כאב ראש לא קטן בניסיון לברר איפה היתה הדליפה שאיפשרה את החשיפה. מה זה אומר? לצערנו לא הרבה. איראן תמשיך לממן ולחמש, סוריה לגלגל עיניים, וחיזבאללה להתכונן ולזמום. אנחנו יכולים רק לקוות לסנקציות משמעותיות סביב סוגיית הגרעין שיקשו על תנועת סחורות איראניות בעולם, למו"מ מדיני שיסיט את אסד מתמיכתו בטרור, להתגברות הגורמים המתונים בלבנון, ובעיקר - לעוד הרבה מודיעין משובח שיאפשר סיכולים מוצלחים. כי בסופו של יום, כמו שידענו תמיד ולמדנו אתמול שוב, אין לנו אלא לסמוך רק על עצמנו.
