הורים, תרגיעו: האמינו במערכת החינוך

מכירים את זה שאתם אומרים, ליד הילדים שלכם, שהמורה "לא חכמה" וקורצים? וכשאתם ממש עצבניים, אז גם איזה איום כלפי בית הספר? כולנו היינו שם. חווינו את מערכת החינוך, את שליחיה ואת נציגיה, וחלקים ממנה לא באו לנו טוב. בעקבות זאת אנחנו מגיעים לשנה הקרובה מאוכזבים מראש עד זועמים, משוכנעים שאנחנו יכולים לנהל את העסק אחרת, ובכל יום אנחנו מושכים את השטיח בעקביות מתחת לרגליהם של אנשי החינוך.

ולמה? כי אנחנו יכולים. כי אנחנו ההורים ויש לנו קבוצות ווטסאפ וקהילות בפייסבוק, ובעיקר - יש לנו תלונות. השאלה היא אם אנחנו מבינים את השלכות המצב על המערכת ועל הילדים שלנו.

ב־1 בספטמבר הבת הבכורה שלי תיכנס לכיתה א'. וכבר אני לא מרוצה - לא קיבלנו שיבוצים לכיתות, לא ידוע מי ינהל את הצהרונית, ורק התחלתי - אבל אני יודעת שהפעם האחריות היא עלי. אני המודל לחיקוי שלה, ועלי להראות לה שאני נותנת אמון במערכת ומניחה שהעניינים יתנהלו כמו שצריך. כי יש שם צוות שעלי לסמוך עליו - כדי שהיא תסמוך עליו. יש מנהלת, יש מורים, יש יועצות, יש מחלקת חינוך. מותר ורצוי להטיל ספק. לשאול שאלות, לבקש, להעיר, לבקר. אנחנו ההורים עושים את זה כל הזמן, כמעט על אוטומט. הביקורת כלפי מערכת החינוך הפכה לברירת מחדל שלנו. במצב הנוכחי אנחנו יודעים הכי טוב איזו מורה כדאי לשבץ לאיזו כיתה, ואיפה התלמידים צריכים לטייל בארץ. האומנם?

אנחנו לא שבעי רצון ממערכת החינוך. והילדים רואים אותנו ולומדים. הם מפנימים את הטון המזלזל, את הבוז שלנו. הם מתרגלים להלך הרוח שלפיו "בית הספר לא חשוב". מי שהוריו אומרים לו "הולכים כי מוכרחים", "בית הספר לא רלוונטי", יבין וינהג בהתאם. והמורים? סופגים. חלק מתרעם, חלק נותר אדיש, חלק עוזב. המורים הרי יודעים שחינוך מתחיל מהבית, ולא צריך להיות בעל תעודת הוראה כדי לזכור את הקלישאה (הנכונה) הזו. החינוך מתחיל בבית שלי, בבית שלכם. הילדים שלנו הם אלו שעשויים להיפגע אם לא נחנך אותם לכבד את בית הספר, על יתרונותיו ומגרעותיו.

אופציה אחרת היא לגדל תלמידים ממורמרים ומאוכזבים תמידית. תלמידים שמקפידים לא לתת אמון במורים שלהם, שמתווכחים כדי להתנצח ולא כדי לשכנע - על תוכנית דיבייט בבתי הספר שמעתם? תשאלו את הילדים שלכם - ויש לנו אפשרות לבחור בדרך שונה. דווקא עכשיו, לפני שנכנסים לעוד שנת מאבקי כוח. לנו כהורים יש אחריות. אנחנו אמורים לשאוף לשפר ולתקן את הקיים. תיזמו יוזמות חברתיות וחינוכיות. תתעניינו. תחקרו. אבל אל תשכחו שהילדים מביטים בנו. אנחנו המורים הראשונים והמשמעותיים שלהם, לא משנה אם הם בני 7 או 17.

אנחנו צריכים לתת למערכת לתפקד. להניח למנהלים לנהל ולמורים ללמד. לתת למחנכת להעביר שיעור חברה בלי לגעת בתכנים, ולתת לאחרים הזדמנות להטיל ספק בתפיסות שלנו ושל ילדינו. בכל שנה בספטמבר מזכירים לנו שצריך לתת לילדים הזדמנות לפרוח ולהצליח. מה עם לתת למערכת הזדמנות? היא לא מושלמת. נחשו מה, גם אנחנו לא.