שכיחות ריאלית של לקויי למידה באוכלוסייה נעה בין 5% ל־15%. הנתונים בישראל מציגים אחוז לא ריאלי וסביר להניח שהאחוז הגבוה אינו משקף שכיחות אמיתית של לקויות למידה אלא של ילדים שמצליחים לקבל התאמות.
יש לכך מספר סיבות: דחף מצד התלמידים וההורים להישגים גבוהים בכל מחיר; תפיסה לא נכונה של חלק מאנשי החינוך לפיה כל קושי של תלמיד הוא לקות; והנחה שבעיות התנהגות ואי שקט של ילדים מקורם בהפרעות קשב. מה הוביל למצב זה? ראשית, אין הסברה נכונה להרים ולתלמידים על ההשלכות של קבלת התאמות שלא על בסיס לקות למידה. תלמידים מתרגלים לא לכתוב אלא לענות בעל פה, לבצע מבחנים ללא הגבלת זמן, לא לטפל בחסכים שיש להם בהבעה בכתב למשל. אבל כאשר הם מגיעים למבחן הפסיכומטרי ולאוניברסיטאות הם נתקלים ב"קיר זכוכית". לפי הנתונים שבידנו, כארבעה עד שמונה אחוזים בלבד מהלומדים במוסדות להשכלה גבוהה מקבלים התאמות על בסיס לקויות למידה. נתון דומה קיים לגבי התאמות במבחן הפסיכומטרי.
שנית, בדומה לקנדה או צפון אמריקה, ישראל היא אחת המדינות שבהן יש שכיחות גבוהה יחסית של אבחונים, אלא שבניגוד למדינות אלה - כל ההתאמות בגילאי חטיבה ותיכון ניתנים שלא על בסיס מבחנים סטנדרטיים בתחום של קריאה, כתיבה, חשבון וכן הבנת נקרא והבעה בכתב. בהיעדר מבחנים מתוקננים, האבחונים נעשים על בסיס מטלות שונות או מבחנים לגילאים צעירים והממצאים אינם תקפים. המפתח הוא בהסברה. קבלת התאמות ללא לקות תפגע בכוחות ההתמודדות של התלמידים - פגיעה שעלולה ללוותם הלאה.
הכותבת היא פרופסור בחוג ללקויות למידה באונ' חיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו