המשפחה של היום היא לא המשפחה של פעם. פעם הבעל היה מביא כסף הביתה, והאישה היתה מטפלת בילדים ובבית. היום שניהם מביאים כסף הביתה, שניהם מטפלים בילדים ובבית, וכבר לא אומרים "בעל". רוב המערכות כבר הסכימו להתאים עצמן לשינויים הברוכים הללו. רובן, אבל לא כולן. המערכת הצבאית, למשל, עדיין נשארה מאחור, אי שם במאה הקודמת. למה אני מתכוונת? למילואים. מדי פעם נקרא הבחור שלי לשחק שש-בש עם החבר'ה שלו באיזה מוצב אי-שם-פה-בסביבה, ואנחנו, הנשים, נשארות עם שתי המטלות: עבודה וטיפול בבית ובילדים. הבעל, כלומר האיש, כלומר השותף לחיים, מקבל כסף על היעדרותו מהעבודה, אך אין מענה הולם להיעדרותו מהבית. לכולם קשה? נכון (אגב, חוץ מלחרדים, לערבים, לאמנים מזוגגי מבט ולכאלה שסתם לא ממש בא להם לעשות מילואים). אבל המערכת הזאת, הצבאית, שאמורה להיות בקצה קצהו של החוד בכל מה שהוא חדש ומתקדם, לא הפנימה שמבחינת האישה - ההסדר של שירות המילואים לא מתאים למשפחות ישראליות ב-2009. איך אישה אמורה למלא כל כך הרבה תפקידים? מי אמור למלא את תפקיד הבעל בשמירה על הילדים בזמן שהאישה בעבודה והוא במילואים? הבייביסיטר? אולי. אבל בייביסיטר עולה כסף, והכסף המשולם על ידי המדינה בא לכסות רק על היעדרות הגבר מהעבודה, לא על משכורת נוספת לשמרטפית. ועוד עניינים: מתי תעשה האישה קניות? סידורים? מתי תנוח? פעם, במאה הקודמת, היא היתה עושה הכל בזמן שהילדים בגנים או בבתי הספר, אבל עכשיו היא עובדת בזמן הזה. ובכן, יש לי הצעה: בכל משפחה שבה הגבר משרת במילואים תקבל האישה בזמן שירותו אחד מן השניים - יום חופשה על כל עשרה ימי עבודה או חופשה של לפחות שעתיים ביום כדי שתספיק, ולו באופן חלקי, לבצע את המטלות שבוצעו על ידי שותפה לחיים. החופשות לאישה ימומנו על ידי המדינה כמו שהיא מממנת את זמן ההיעדרות של הגבר מעבודתו. הוגן או לא הוגן- עכשיו, בואו נניח שהאישה, רחמנא ליצלן, היא גם סטודנטית. ובכן, זה כבר מתכון בטוח לקריסה טוטאלית. כי כולם יודעים שבזמן שלגבר מוותרים על עבודות סמינריוניות, דוחים מועדי מבחן ומקלים על הלחץ בזמן המילואים, לאשתו מתייחסים כרגיל. ללא שום שינוי במצבה בזמן זה. כאילו היא לא מחזיקה בית שלם על הכתפיים, כולל עבודה ולימודים. איפה הרגישות? איפה השוויון באקדמיה- ברור לי שהנושא לא ייפתר ביום אחד. אז עד שתבוא הגאולה החוקית הרשו לי להציע שתי הצעות: האחת היא שהמעסיקים יעלימו עין מאיחור של חצי שעה בבוקר או מעזיבה מוקדמת של אישה עובדת שהגברבר שלה נקרא לשרת את המולדת. השנייה, וכאן אני פונה בלב נרגש לשכנינו היקרים במדינות האזור המקיף אותנו: אנא, אל תיזמו מלחמות כל עוד התינוק עדיין לא מצא מסגרת חלופית. אם אפשר, המתינו עד אחרי החגים הבאים.
