בצה"ל זו לא סוגיה

משפט הפתיחה לקטע הבא יהיה גם משפט הסיום: "מבחינת הממסד הצבאי, שירותם של הומוסקסואלים בצה"ל כלל איננו עניין והעדפותיו של הפרט בתחומים הקשורים להומוסקסואליות אינן מעניינו של הצבא".

מה שמאפיין את הסיפור שבין הפתיחה לסיום איננו סיפורה של הקהילה ההומו-לסבית, אלא סיפורו של צה"ל. הוא מסוג הסיפורים שעליהם ממעטים לשמוע בגלל בולמוס הרדיפה אחרי מה שלא בסדר, כשהיום בהרבה מאוד מעגלים חברתיים צה"ל מתקשר רק עם עוולות ואטימות וזלזול. וזה אמנם קיים, אבל רחוק מאוד מחזות הכול ופוגע מאוד במי שער למורכבות, לדילמות ולתמונה כולה.

אולי רק במקרה, אבל יצא לי להיחשף לשאלה הזו כמה פעמים לאורך שירותי כמפקד בחיל האוויר וכקצין חינוך ראשי. מכיוון שמתחילת הקריירה שלי כמפקד וכל משך שירותי הייתי קשור לצבאות זרים, בכל פעם שעניין ההומוסקסואלים הגיע אל שולחני היתה עולה ההשוואה בין צה"ל לצבאות בעולם - וצה"ל היה תמיד כמה צעדים (גדולים) קדימה.

שנים לפני שהמפקד העליון נדרש לתיקון המצב בארה"ב - הליברלית לכאורה - התחולל בצה"ל שינוי דרמטי, ללא דרמות נוסח אמריקה ואובאמה. זה לא שתמיד היתה הפתיחות. היו בעיות והיו קשיים ונושא האפליה הורגש. אבל בסך הכל צה"ל היה מתקדם ופתוח יותר. עד שמבחינת הממסד הצבאי שירותם של הומוסקסואלים בצה"ל כלל איננו עניין, והעדפותיו של הפרט בתחומים הקשורים להומוסקסואליות אינן מעניינו של הצבא.

שאלת יחסם של בודדים לבודדים - הכולל עלבונות והתנכלויות גם היום - אינה עניין הומוסקסואלי אלא שאלת יחסנו לשונה באשר הוא, ועל כך יש הרבה מה לומר.