אתמול טילפנה אלי חברה טובה. היא עדיין בלי טבעת, ועדיין מככבת בסצנת הדייטים. מה חדש, שאלתי. היא סיפרה לי שהכירה בחור מקסים, אבל עוד לפני שהספיקו להיפגש היא "גיגלה" אותו. מכאן היא הגיעה למסקנה שהוא לא שאפתן מספיק, אין לו מספיק חברים בפייסבוק, העבודה שלו לא מספיק טובה והוא לא התקדם מספיק. זה הכל? שאלתי. "מה פתאום", ענתה לי, "הוא קנה שטח באזור שאין לו שום אופק נדל"ני, וחוץ מזה אני לא יודעת אם אני רצה לגור שם ולגדל את הילדים שעוד יהיו לנו. כלומר, הוא לא נראה כהשקעה מניבה לעתיד, גם אם הוא באמת מוצא חן בעיניי". לא מוקדם מדי? שאלתי, רק שלושה דייטים. היא נאנחה ואמרה לאט לאט: "מי צריך דייטים? הגעתי לכל המידע האפשרי דרך גוגל, וזה מספיק לי כדי לא לרצות לבנות את העתיד שלי עם אדם כזה". הייתי המומה. עד שהיא פגשה מישהו חמוד, שמחזר אחריה (ולא רק שולח אס.אם.אסים ב-2 לפנות בוקר) היא נהפכה למפלצת חשדנית כשגוגל מנהל את חייה. החברה שלי היא לא רק סיפור אישי אלא קצה הקרחון, כלומר היא מייצגת תופעה. ולכן, בהסתמך על כל המידע הנ"ל, אני קובעת בזאת כי גוגל, פייסבוק, ויקיפדיה ודומיהם הם צרה גדולה. החיים באמצעותם מעניקים לנו אישיות עמוקה כמו של מכורים לפורנו: אנחנו מנסים להגיע לסיפוק מיידי, ומרגישים מלוכלכים אחר כך. שיהיה ברור, אני לא חסודה גדולה. כן, גם אני עמוק בסצנה. גם אני מכורה קשה לגוגל. לא עובר יום מבלי שאני נכנסת לשם לפחות עשר פעמים כדי לחפש משהו. או מישהו. אוטוסטרדת המידע הבלתי נשלטת הזו גורמת לי ולמכריי להפוך לאחים קטנים ב"אח הגדול". אין ספק שהחיפוש הבלתי נגמר הזה הופך את חיינו להרבה יותר מעניינים, אבל הנגישות הכל כך קלה למידע פוגעת באיכות החיים שלנו, שכוללת סקרנות טבעית ואנושית שהולכת ונמוגה לטובת סקרנות טכנית עבשה ומשעממת. בואו נחזור לרגע לתחום הדייטים: כשגוגל ופייסבוק הם אמצעי התיווך לדייטים, הקשר הרומנטי נהפך לבינארי, ביזארי - וממש לא אנושי. אנחנו כבר לא מביטים בעיניים, לא רואים את הזיעה שעל הידיים, לא משגיחים ברעד בקולו של הדייט בפגישה הראשונה. במקום זאת אנחנו רצים אחוזי אמוק לגוגל. מציצים לכולם, וכולם מציצים לנו, וכולנו יודעים שחלק ניכר מהמידע מצוץ. פורנוגרפיה, כבר אמרתי? ואוי, כמה שאנחנו נהנים. במיוחד כשאנחנו עושים גוגל על עצמנו - מסתכלים לצדדים כדי לבדוק שאיש לא רואה, ומגלים שאנחנו קיימים ברשת. איזה סיפוק. כאילו אם לא היינו שם, לא היינו בכלל. אם פעם היינו צריכים לנבור בספרים, ללכת לספרייה או לארכיון, לתקשר עם אנשים ולשאול שאלות כדי להשיג את המידע שאנו רוצים - היום אנחנו בגוגל. אז נכון, יש גם יתרונות. אנחנו אולי מגיעים למידע שמעולם לא היינו מגיעים אליו אחרת, אבל באותה עת נהפכנו לעצלנים ולכאלה שאינם מסוגלים לחיות בלי סיפוק מיידי. אז אולי זה הזמן להבין שכדאי לפעמים להאט קצת. לנסות קצת פחות לסמוך על מידע שזורם ברשת. לפקפק, לשאול שאלות, אולי לשוחח קצת יותר עם בני אדם. אולי נתחיל לגלות את המין האנושי מחדש, זה שלא מורכב מביטים, אלא מבשר ודם, ממחשבות, רגשות, כאב ושמחה. כן, אפשר לשוחח עם אנשים בלי מקלדת. תהליך חיפוש המידע יהיה אולי פחות פורנוגרפי, אבל הרבה יותר אנושי. ו-כן, גם הדייטים ישאירו מקום רב יותר לאדם ופחות למכונה. אה, נשאר עוד עניין אחד לסגור: מה יהיה עם החברה שלי? ובכן, איתה כבר הסתדרתי. צעקתי עליה שתיתן לבחור צ'אנס. עכשיו נשאר לי רק לקוות לטוב. אולי הערב יהיה לי זמן לראות מה יש עליה בגוגל.
