לתיירים שמבקרים בישראל אמליץ להגיע לחלודה שבין החיבורים, במקום לאתרים הפופולריים • ולישראלים שטסים לחו"ל אמליץ להבין: אל תטעו לחשוב שהטיול שלכם מיוחד • הרהורים בשיא עונת הנסיעות
חופש גדול, פקקים בטרמפולינות, זיעת ילדים ואבק הורים. בתוך הדוחק תהיתי איפה מסתובבים התיירים הזרים, איפה יש להם מקום לעמוד, והנה פורסמו נתוני התיירות הנכנסת: העיר הפופולרית ביותר עבור אזרחי מדינות זרות היא ירושלים היפהפייה ובה הכותל המערבי, כנסיית הקבר, הר הזיתים, הוויה דולורוזה. אחריה יפו העתיקה, כפר נחום, מצדה, נמל תל אביב וקיסריה. רשימת חשודים מיידיים שאנחנו, המקומיים, לא ביקרנו בכולה. אנחנו יודעים שיש מקומות יפים מאלה, ואנחנו גם בדרך כלל לא נוצרים.
היפוך החץ: כשאנחנו מבקרים בחו"ל, אנחנו לא יותר מקוריים. אתרי החובה בפנים. טיילים טובים יודעים שהגבול הנמס באמת בנסיעות הוא ההתבוננות באוכלוסייה המקומית, שעל אף הגלובליזציה נותרת מפליאה וזרה. חוויית חו"ל אמיתית נרקמת בביקור בסופר, על ספסל ברחוב, בתור בבית מרקחת.
אם היו רוצים לחוות את ישראל, הייתי ממליצה לתיירים להגיע לחלודה שבין החיבורים. לבקר בתל שילה ולראות תייר מצטלב ומתפלל בשרידי הכנסייה, ולידו מתנחלים בתפילת מנחה במקום שבו היה המשכן הקדמון. להיכנס לשמורת הטבע עין פרת שבמדבר יהודה, שם דתיות וערביות חולקות רחצה במעיין אחד ובגדיהן כבדים ממים. הייתי שולחת תייר סקרן לצפות בילדים חרדים וחילונים קופצים מאושרים במזרקות פארק טדי בירושלים, ערבים ויהודים עומדים יחד בתור בלונה פארק, וכל הגוונים והמגזרים מסובבים גלגל במוזיאון המדע.
אני אוהבת מדינות אחרות. העולם נותן פרופורציות, מבקיע את המחנה הצפוף, דובר העברית, הבטוח בעצמו. נסיעה החוצה פורצת מתוך בועת הזכוכית שמספרת לנכדיה שבישראל השמיים הכי כחולים והעזרה ההדדית הכי מקסימה, בזמן שבאמריקה אנשים דורכים על גופות בדרך למכולת. ההיכרות עם אזורי גלובוס אחרים, ששמיהם לא פחות כחולים, בריאה לנפש.
אכילה בגבולות ההבטחה
כדתייה, רוב רובו של חוץ לארץ הוא אזור צום. אכילה פיזיולוגית מתרחשת רק בגבולות ההבטחה. כבר לא נוסעים עם טונה וקרקרים במזוודה, אבל הבעיה הקולינרית הופכת כל חופשת בריכה למסע אתגרים. אוכלים ביצה קשה במלון, ממלאים שקית אצל הירקן המשופם בפינה, מצמצמים עיניים בסופר לקרוא את רשימת המרכיבים של כל מוצר, מחפשים בית חב"ד, מבשלים בחדר, נוסעים לקצה השני של העיר בשביל פיצה כשרה שחוממה במיקרוגל, בולשים אחר מסעדות טבעוניות.
בכלל, דתיים עולים על מטוס עם שק של בעיות. עצם היציאה מהארץ אפשרית בזכות מתיחה הלכתית גמישה. אי אפשר לטייל עם ילדים בעגלה בשבת בגלל איסור טלטול. בית הכנסת הרפורמי תמיד קרוב לעומת האורתודוקסי הרחוק. האירועים הכי מעניינים בכיכר העיר מתקיימים בשבת, עם מוזיקה גויית נהדרת. והתענוג המוזר, כמו חרך ליקום מקביל, שאדם דתי חווה כשבארץ עדיין שבת ומעבר לים היא כבר יצאה, וברשתות החברתיות פעילים רק מחלליה.
ימי שישי בצהריים בארצות הנכר הם העגמומיים ביותר עבורי. התנועה לא נמוגה, אין הכנות לשבת, אין צעדה בכפכפים לקנות חלה ועיתון, אין רכבות נעצרות, אין פיצוחים, הרחוב נראה כמו יום רביעי.
פעם חילונים טסו ודתיים דרכו אחד לשני על הבהונות בנחלי הגולן. היום כולם טסים, ונתב"ג באוגוסט הוא שיקוף הקלפי. מוראות התור בבידוק רלוונטיות לכולם. הארוחות הדביליות במטוס. האחווה הישראלית, כשאתה מרגיש מוקף משפחה אם פגשת ערסים דוברי עברית בבייג'ין ואתם עוברים להחלפת טיפים מהירה ותחושה של חברות עד הקבר.
בגלל האופי הגיאו־פוליטי המעניין של נחלת אבותינו, היציאה מהארץ כרוכה לרוב בניתוק גלגלי מטוס מהקרקע. במקומות אחרים חוצים את הגבול גם ברכבת, ברגל, באופניים. אנחנו עפים מפה, מודדים את הארץ מהאוויר במבט ימני: תראו כמה היא קטנה, חלקת האלוהים הזאת, כמה שההתנחלויות קרובות לתל אביב.
כאילו שם לא עמדנו בתור
כל אחד בטוח שהטיול שלו הכי מיוחד, אבל כולנו חווים חו"ל אחד גדול וזהה. היגיעה וההשחתה של הנפש במרדף אחר השופינג. ההפתעה שבמרחבים הגדולים, עתירי המים, האגמים והעצים הירוקים, לצד הגילוי המפעים שהארץ שלנו לא הכי יפה, הגם שכל מקום נראה לנו כמו עפולה או מפל התנור.
העובדה שכל האטרקציות זולות מאוד, חוץ מאלו שישראלים מעורבים בהן - שם המחירים חוזרים ליקר והמוכר. מזג האוויר החו"לי, הנסלח יותר מאשר בארץ: בישראל לא נצא לטיול כשבחוץ 19 מעלות, קר מדי, בעוד שמונה מעלות במנהטן הן אביב שמתחנן להליכה רגלית בפארק. הצורך לצלם ללא הפסקה, לחיות דרך עדשה, להשאיר דריסת רגל ברשתות החברתיות, "היינו פה", כמו הגרפיטי של פעם, לוותר על פרטיות, על בועה משפחתית שאין לזרים הצצה אליה, להתמכר ללייקים.
להתפעל מהמדרכה המגוונת, מהתערובת האתנית ברכבת התחתית, מהמקום שהרחוב בלוס אנג'לס מצליח לפנות לכולם. האפשרות לפגוש אזרח איראני בפאב ביוון ולדבר איתו כאילו המזרח התיכון חדש. לבזבז את כל הזמן על קניות ולצאת אחר כך בתחושה שהייתי יכולה לעשות את אותו הדבר בקניון מלחה, או להשקיע זמן ב"יחד" המשפחתי או הזוגי, ולהבין שגם את זה יכולנו לעשות במלחה. לדחות את הקניות לסוף הטיול, בלחץ להספיק את הטיסה וגם את זארה בלגרד, או לקנות הכל בהתחלה וכל הטיול להיות בחרדה שלא יאהבו ואולי כדאי להחליף.
האדרנלין המטורף והתחושה שחייבים למצות כל רגע, שגורם לבטטות אייפון שמנמנות לדהור בחריצות מהר לנהר, גומאים מרחקים עצומים ברגל, ישנים מעט, אוכלים לחם צר ומים לחץ. ההתפעלות, עדיין, מהמוכרים שאומרים "סבבה" ו"אחלה". המלל הקבוע מול מגנט תיירות כלשהו: טוב, יש לנו את זה גם בארץ.
המחשבון בנייד שמתייגע שוב ושוב, כמה זה בשקלים. התנועה הקבועה אל הכיס, לוודא שהארנק והנייד שם. ההכחשה ששילמנו יותר מדי. התענוג על כך ששילמנו מעט. ההופעה החצי הגיונית, בבגדים יפים מדי ונעלי ספורט, עם תיק גב מגוחך שבתוכו בקבוק מים ומפה מקופלת גם כשנכנסים למסעדה יוקרתית.
ההתרגשות הילדותית כשהמטוס נוחת על אדמת הבית. "אין, רק הגענו לישראל - ויש תור", כאילו בחו"ל לא עמדנו בתור. החמיצות נוכח כל השטויות שקנינו, נפרקות מהמזוודה, מיותרות כמו ירח ביום. הריח של הארץ. הריח של העיתונים בארץ, שלא מצאתי כמותו בחוץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו