בין הוכנבוים לנמני

1. כנציגם של חובבי הכדורגל הפסיביים הלכתי לראות אתמול את עכו, כי בטלוויזיה לא מראים אותם ובעיתונים בקושי מתייחסים אליהם. תענוג גדול זה לא, אבל לפחות העבודה של ירון הוכנבוים ראויה לשבחים. הוא למד את מכבי ת"א על בוריה, סגר במקומות הנכונים, ועקץ בדקה הקריטית.

כשמסתכלים על עכו, לא מאמינים שזו קבוצה בליגת העל. אפילו שחקני צמרת של הליגה הלאומית לשעבר אין שם. אבל יש טקטיקה, קבוצה עם דרך ומה תדעו, אפילו תגלית אחת שהסתובבה עד גיל 30 בליגות הנמוכות ועתה הרוויחה את מקומה בליגת העל ביושר: ג'וני טננבוים. המגן השמאלי שהעלה את רעננה ליגה, הוא תוצר של עבודת סקאוט מצוינת של מאמן שמכיר כל חור בליגות הנמוכות, אחד כזה שלוקח את העבודה שלו ברצינות גם בלי לחץ של קהל.

עכו שלחה 50 קרובי משפחה ליציע. השאר עסוקים באירוע החשוב של החג: פסטיבל עכו, זה שמאחד יהודים וערבים, בניגוד לקבוצה שלא משחקת בעיר.

2. מה שמוביל אותנו, כמובן, לאבי נמני. המאמן שעדיין חושב שהוא שחקן ואיכשהו הוא ישלוף איזה שפן והכל יסתדר. אז זהו, שבתור מאמן זה הרבה יותר קשה. שום הפתעה לא הכין נמני לעכו, שום רעיון יצירתי שיכניע את עכו כבר בפתיחה ויגמור אותם סופית. אז הוא פתח עם יבוריאן (חלש) וישראלביץ' (היה ויישאר סופר-סאב ולא יותר מזה) וניסה לכפר על "התקלה" בקריית אליעזר. אחר כך הוא זרק למגרש את כל מה שהיה לו - וציון צמח נתן יתרון מוצדק לאחר לחץ רגעי בצהוב. אבל אז, הוכנבוים הזיז את השחקנים שלו על המגרש, ומכבי נרדמה. אפשר לזלזל עד מחר בעניין תעודת ה"פרו", זאת שברקו ונמני לא צריכים, אבל המציאות טופחת על הפנים. שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו