מוציאים את דיבת הדמוקרטיה רעה

לאחרונה נדמה כי לא עובר יום בלי שיתפרסם מאמר דעה המאשים את ממשלת ישראל, ואת המדינה בכלל, בחוסר דמוקרטיה, וכל צעד פוליטי או חקיקתי - ובפרט אם יש בו אזכור ליהדות, ציונות, אהבת המדינה וכדומה - זוכה לתיוג ככזה.

שופט בית המשפט העליון יורם דנציגר עמד על חשיבות חופש הביטוי כמבחן מרכזי לדמוקרטיה. ואמנם, יספיק מבט בעמודי העיתונים כדי להיווכח שעיקרון זה נשמר בישראל בקיצוניות. מתווספים לכך עקרונות כגון שלטון הרוב, זכויות המיעוט, שלטון החוק, חופש העיסוק וזכות הקניין - הגם שלעקרונות הנ"ל יש סייגים, למשל כיצד להבטיח שחופש הביטוי לא יביא (כדברי אהרן ברק) "לפגיעה קשה, רצינית וחמורה בשלום הציבור וביטחונו", ובאיזו מידה שיטת בחירות, לכאורה דמוקרטית, עלולה לעוות את רצון הציבור. ואולי חשוב עוד יותר: הסכנה שמיעוט מוגן ינצל את מעמדו לסחיטת הרוב.

ישראל, חרף משמיציה, ודאי שאינה בין הרופסות שבדמוקרטיות, ואמנם מדד הדמוקרטיה השנתי של ה"אקונומיסט" הבריטי מציב אותנו בקבוצה אחת עם ארה"ב, צרפת, בלגיה, יפן ופורטוגל. ומה שחשוב יותר - דירוג ישראל עולה משנה לשנה. ראוי לציון שחרף מצבה הביטחוני מיום היווסדה, ישראל שמרה באדיקות על עקרונות הדמוקרטיה.

יש הטוענים שהדמוקרטיה הישראלית פגומה בגלל ה"כיבוש", ואולם זה ביסודו נושא פוליטי, דהיינו - מציאות שנוצרה בעקבות הדיפת התוקפנות הירדנית־פלשתינית ב־1967, ואלא אם כן ישראל מספחת את השטחים הרי שאין להתייחס אליהם על פי הכללים והחוקים החלים על המדינה עצמה, שכן הם באמת שטח כבוש. כדברי פרופ' רות גביזון: "מבחינת המשפט הבינלאומי, אין לפלשתינים 'זכות' לסיים את הכיבוש, ואין ישראל חייבת לסיימו".

יש גם מי שמלינים על הגדרתה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", אך אין כל סתירה בין דמוקרטיה ליהדות. אדרבה, שורשי הדמוקרטיה נטועים עמוק במסורת היהודית, וכתב על כך הסופר הקתולי האמריקני תומס קהיל: "הדמוקרטיה צומחת היישר מהחזון היהודי של האינדיבידואליות; ללא חלקם של היהודים לעולם לא היה קיים העיקרון שכל בני האדם נולדו שווים".

אין להתעלם מנקודות תורפה ואיתותי אזהרה בדמוקרטיה הישראלית: יוזמות חקיקה, רובן פרטיות, שבאות לפגוע בסמכותו של בית המשפט העליון לבטל או להגביל חוקים בלתי חוקתיים, או הפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה - כל אלו אכן עלולים לפגוע באושיות הדמוקרטיה ושלטון החוק. איום נוסף על הדמוקרטיה הוא הפופוליזם מימין ומשמאל שמתפשט גם בישראל. הימין הקיצוני והסוציאליזם הם מעצם טבעם אנטי־דמוקרטיים מאחר שהם שוללים את האינדיבידואליות של האדם. שניהם מנופפים דגלים כוזבים - האחד של לאומיות, כביכול, והשני של מעמדיות מזויפת.

וכמובן שאחת הסכנות העיקריות לדמוקרטיה היא חוסר הסובלנות של הגורמים שמנהלים מסע פוליטי נגד יריביהם - כאילו בשם חופש הביטוי והדמוקרטיה. לקרוא לשר החינוך בשם הגנאי הפופולרי והבלתי נסלח "נאצי", או להציג את יצחק רבין המנוח או את בנימין נתניהו במדי אס.אס - אלו אינם מתיישבים עם חופש הביטוי או ההגנה על הדמוקרטיה.