כל נדרי | היום

"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

כל נדרי

, עודכן
0

יש משהו מיוחד ביום הכיפורים גם מעבר למשמעות הדתית החשובה. בראש ובראשונה, הוא גורם לחלק גדול מהאוכלוסייה שאליה אני משתייך, חלק שאמנם הולך בראש חשוף אך עם כיפה בלב, להאמין כי לא הכל אבוד. עדיין קיימת ברית דמים/אסטרטגית/רגשית בין היהדות לציונות. ביום חשוב ומיוחד זה, יום שבו מדינה שלמה עוצרת מלכת - כולל תל אביב ומסעדותיה - אתה מבין שהתנועה הציונית צדקה כשהביאה את הורינו לכאן ולא לאוגנדה או למינסוטה.

ביום כיפור 1973, טרם מלאו לי 9 שנים, כמעט והשלמתי צום מלא. סבתי ז"ל, כהרגלה, הכינה לי בעוד מועד צלחת של מתוקים. אבל באותו יום, כאשר נשמעה הצפירה וראינו את הגברים בטליתות נוטשים את בתי הכנסת לטובת שדה הקרב, מי בכלל חשב לאכול. למעט הממתק של השעה 12:00 ניתן לייחס למלחמת יום הכיפורים את הצום הראשון שלי (כמעט).

כעבור 30 שנה, ביולי 2004, נשלחתי לייצג את ארצי במדינה מוסלמית-ערבית-אפריקנית: מאוריטניה השוכנת במערב אפריקה בין מרוקו לסנגל. הגעתי למדינה שעבור רוב אזרחיה קיים בלבול גדול בין ציונות ליהדות. מה גם שכידוע, בעולם הערבי כולו עדיין לא העניקו לאף רחוב את השם "חובבי ציון"...

בחודש ספטמבר של אותה שנה תקפה מכת ארבה את המדינה. קב"ט השגרירות צילצל לעדכן על הגעת התוקפים אשר נגדם אפילו הוא לא יכול היה לעשות דבר. חגגנו יחדיו את ראש השנה בבית. הייתי חדש במדינה, ומבחינתי אז הקהילייה היהודית מנתה שלוש נפשות. מישהו אמר מניין? בהמשך גיליתי עוד כמה בודדים.

מאחר שלא היתה קהילייה, לא רב ובטח לא בית כנסת, תיכננתי את תחילת הצום וסופו עם "מקדם היסטריה" לתחילת הצום ולסופו. לנוכח חזיון הארבה והצום במדבר הרגשתי כאילו באמת שבתי לימים רחוקים.

מאוריטניה, מדינה שרוב שטחה הוא מדברי, ידועה באקלים החם שלה. 46 מעלות בטח שלא תרמו להקלת הצום. גם המזגן בחדרי לא עבד באותו יום. ספרתי את הדקות. בעיקר בסוף.

בשעות הערב, לבוש במכנסיים קצרים וכיפה על ראשי, יצאתי לחצר לספור כוכבים. מאנה השומר המאוריטני, מוסלמי הדוק, הופתע מכיסוי הראש. הסברתי לו את משמעותו של יום כיפור ואת הדמיון לצום הרמדאן שלו. החזקתי סידור וקראתי להנאתי בקול את תפילת הנעילה בעודי מחפש שלושה כוכבים. מאנה גילה את הכוכב השני.

לפתע, מיוזמתו, הוא רץ לביתן שלו, שלף שטיח תפילה קטן והחל להתפלל. את הכוכב השלישי (לקח לי זמן למצוא אותו) איתרתי בשמים הנקיים לקול "אללה אכבר!" של מאנה שביקש להזדהות איתי.

לשבור את הצום לקול תפילת הזדהות מצד העובד המוסלמי שלי היה מרגש ביותר.

אחר התיישבתי לאכול דבר מה, ומאנה דפק בדלת כשבידו תה שהכין למעני, בדיוק אותו תה שהוא מכין לעצמו כדי לשבור את הצום ברמדאן. היה זה התה המתוק ביותר שטעמתי מימי חיי.

היה זה טעם של תקווה או טעם של החמצה. אני מעדיף להאמין באפשרות הראשונה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר