אמא

פעם הייתי מוסיקאית. ככה הגדרתי את עצמי כלפי עצמי וכלפי העולם. מכאן נגזרו סדר היום שלי וסולם העדיפויות שלי מבחינה כספית, הזמן וחלוקת המאמצים. גם מבחינת הלב לא יכולתי לדמיין חיים בלי עיסוק במוסיקה על כל רבדיה - נגינה, שירה, הלחנה, הפקה. מוסיקה היתה אהבתי הראשונה מאז ועד עדי עד.

ואז התחתנתי. ועדיין הייתי מוסיקאית. כל הזמן, בכל מאודי. היתה לי עוד אהבה. לא סותרת, רק ממלאת יותר. יפהפייה.

אבל אז נולד מלאכי, ובלי לחשוב, עוד לפני שהצלחתי לעכל מה קרה, להחליט או להסביר מהו השינוי שעובר עלי - הפכתי בתוך שנייה אחת לאמא שלו. כל הזמן, בכל ליבי ובכל מאודי.

מה שגרם לי אושר בעבר נדחק מכאן והלאה למקום שני. לגרום לבן שלי לצחוק, או להאכיל אותו, או לקנות לו בקבוק סופר אינוורטר דבל אקשן, או להקל את כאביו - כל אלה הפכו למרכז חיי, לחשובים לי יותר מכל.

לפני כמה ימים נפגשתי עם מוסיקאים. בתום המפגש העמסתי על האוטו את כל חפציי. ואז, תוך כדי ההעמסה, מלאכי התחיל לבכות. הכנסתי אותו לאוטו ודהרתי החוצה ממגרש החניה בדרך הביתה. נסיעה מרגיעה אותו.

כאשר הגעתי הביתה ורציתי לפרוק את הגיטרה שלי, נזכרתי שבפעם האחרונה שבה ראיתי אותה היא היתה שעונה על הרכב - מחכה להיות מספר אחת, כרגיל. כשחזרתי למגרש החניה וגיליתי שהיא איננה, ליבי נשבר. זאת גיטרה מדהימה שמלווה אותי מגיל 16. היו לי חיי זוגיות עשירים איתה. כמה שירים כתבתי עליה, כמה הופעות, כמה הקלטות...

הנסיעות הלוך ושוב נתנו לי קצת זמן לחשוב. מה הייתי עושה אחרת? התברר שכלום. כמובן, קצת רוגע בחיים היה עוזר, אבל אם לא אני, מי ישמע את הבכי של התינוק שלי? למי הוא יהיה הדבר הכי חשוב בעולם, זה שבשבילו שווה לאבד חנות כלי זמר שלמה כל עוד הוא לא יבכה, לא יסבול-

מאז שמתי לב שזה קורה לי שוב ושוב. הבן שלי חשוב לי יותר מכל. אפילו ממוסיקה. כשהילד שלי בסביבה - כולם יכולים לחכות.

האם אני מתגעגעת למי שהייתי? לסדר העדיפויות שלי, המוכר, הבטוח? לפעמים. אבל בדיוק כשאני מתרפקת על מי שהייתי, מלאכי מביט בי וצוחק. ויש לו צחוק מתגלגל, וכל מה שאני רוצה לעשות כל חיי זה לשמוע אותו צוחק שוב. ושוב. ושוב.

אמש חלמתי שמתקיים כנס גדול נגד חלוקת ירושלים וכל מה שיש לי בראש זה איפה הבן שלי ואם הוא אכל. הפוליטיקה נדחקת הצידה, וכך גם האידיאולוגיה, אפילו ירושלים. המאמרים שלי עוסקים יותר ויותר בטלטלה המדהימה שאני חווה - ופחות במה שעושים ברק ונתניהו. יש שמועה, שלא ברור מה מקורה, שקורים דברים אחרים בעולם מלבד מתקפת גזים משולבת על מעיו של בני, אבל אני לא יודעת עליהם. מה לעשות, החדשות בדיוק נופלות על שעת ההנקה.

מה יהיה? הכל אולי יתאזן עוד מעט. אולי אוכל לשמוע בכי בלי לקפוץ. אולי אלמד לחכות ולחשוב בלי לשים גז ולהשאיר מאחור חלקים יקרים שלי בדרך. ואולי לא. אולי באמת הוא העיקר, וכך צריך להיות. אולי הבכי והצחוק שלו ינתבו את חיי מעכשיו ועד עולם כי זהו, יש לי משרה חדשה, הגדרה חדשה. אני אמא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו