שתיים מהמנטרות של הכדורסל הישראלי התנפצו השנה. הראשונה דיברה על כך שאנחנו תמיד מצליחים בגילאים הצעירים, והשנייה טענה בתוקף שאנחנו תמיד שומרים על כבודנו באליפות אירופה ומספקים לפחות הופעה אחת לפנתיאון. יש לקוות שהעובדה ששתי האמונות הללו התנפצו השנה תהפוך לחשבון נפש אצל מי שמנהל פה את הכדורסל. ההחלטה הכי חשובה של השנה הקרובה תהיה שאלת מאמן הנבחרת הבוגרת. לטובת כל הנוגעים בדבר, עדיף להוריד את הטיעון שצביקה שרף צריך להמשיך רק בגלל שבא לנבחרת בעבר כש"אף אחד לא רצה לגעת בה". אם ירצו שימשיך הטיעון הזה חייב לרדת מסדר היום. ההתגייסות להצלתה של הנבחרת ב-2005 עושה עוול לשרף אם תהפוך לסיבה העיקרית שבזכותה ימשיך בתפקיד. שרף הוא מאמן עתיר זכויות והשתתפות באליפויות אירופה, והאחרון שצריך שמישהו יעשה לו טובה רק בשל סעיף ה"נאמנות". אם בכל זאת זו תהיה הסיבה העיקרית, שרף ישלם את המחיר על הפרקט והיחס והגיבוי שיקבל יהיו בהתאם. מינוי למאמן נבחרת קשור להווה ולעתיד, ולא לעבר. זה ששרף עשה את "מבצע 2005" לא קשור לערב השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. הקיץ ההוא היה אחד המענגים שידע הכדורסל. הקיץ הנוכחי, כפי שראינו, כבר הביא עימו רוחות אחרות. רק בשביל הפרוטוקול, נציין שצביקה לא היחיד שבאמת רצה את הנבחרת בקיץ ההוא, אז כדאי גם להפסיק עם הסילופים. צריך לראות גם את הצד השני של המטבע: צביקה הרוויח המון מההימור שלו אז - תפקיד במכבי ת"א. אני לא זוכר מתי הלכו באיגוד הכדורסל על שיטת ה"מגיע". אפי בירנבוים התגייס בהתראה קצרה, סמוך לפתיחת האימונים לנבחרת העתודה ב-1995 אחרי שמולי קצורין התפטר. לא ראיתי שהוא זכה בפרס כלשהו עבור המהלך. להפך, כל פעם שעמד לקבל את הנבחרת מישהו עקף אותו בסיבוב. אם מדובר על "מגיע", בירנבוים מוביל בהפרש גדול על כולם, אבל גם הוא לא ירצה להיות מאמן נבחרת רק כי מישהו עושה איתו חסד בשם העבר. זה הזמן להחליט נקי, לא פוליטי והכי לא מתחשבן שאפשר. ייבחר מי שייבחר: מאמן נבחרת זו משרת אמון. זה לא הזמן להתעסק בחשבונות וברגשות, כאשר הכדורסל הישראלי עומד בפני אחת השנים המסקרנות ביותר שלו.
