במבוכה מסוימת אני חייב להודות שאני לוקח ללב את יחסן של אומות העולם לישראל. קטונתי, ואני לא יכול להצטרף לבן-גוריון שאמר "או"ם-שמום" וביטא בכך את הרגשת העייפות הלאומית, כבר אז, בשנות ה-50, מהעוינות הבסיסית של ארגון האומות לישראל. נוסף על כך אני חושב שלהגיד "לא חשוב מה יגידו הגויים - חשוב מה יעשו היהודים" מותר לכל אזרח; אבל אם מנהיגינו אומרים את זה - זה חוסר אחריות וניסיון לזרות חול בעיני הציבור. מעולם לא ניצבנו בראש רשימת העמים/המדינות הפופולריים בעולם. אבל התהומות שאליהם הידרדרנו בשנה החולפת מעוררים בי סחרחורת עד כדי חרדה קיומית. אז מה היה לנו השנה? בעקבות מבצע עופרת יצוקה גונינו מעל כל במה אפשרית; ארגוני המרצים באנגליה ניסו להחרים את עולם האקדמיה הישראלי; ספרד גילגלה במשך חודשים ארוכים את הרעיון להביא למשפט קצינים ישראלים בשל "פשעים שביצעו בעזה"; נורבגיה משכה את השקעותיה באלביט מפני שהיא מייצרת רכיבים לגדר ההפרדה; עיתון שבדי פירסם סיפור-שער שלפיו חיילי צה"ל הורגים פלשתינים כדי לגנוב את איבריהם להשתלה; אמנים חשובים חתמו על עצומה להורדת הסרטים הישראליים מפסטיבל טורונטו; המשוואה ישראל = אפרטהייד היא כבר נחלת רבים בעולם; אחמדינג'אד מצהיר בריש גלי שמטרתו להכחיד את מדינת ישראל... להמשיך- ועתה, כמתנת חג, קיבלנו את דו"ח גולדסטון, שנכתב על ידי שופט יהודי בדימוס מדרום אפריקה, שישב בראש ועדה מיוחדת של האו"ם לחקר אירועי עופרת יצוקה. הדו"ח הזה ממליץ, בין השאר, להעמיד את קציני צה"ל לדין באשמת פשעי מלחמה בפני בית הדין הבינלאומי בהאג ולהגן על העדים הישראלים שהופיעו בפני הוועדה, וקובע כי אין חופש דיבור פוליטי בישראל. אינני מעוניין להתווכח עם מסקנותיו של הדו"ח, שחלקן לפחות אבסורדיות בעיני כל קורא אובייקטיבי. אני מבקש להזהיר כי הדו"ח הזה הוא תוספת מכבידה מאוד ליחס ההולך ומחמיר של העולם כלפינו. למעשה, הוא מוכיח כי היום אפשר להדביק לנו כל עלילה, כל השמצה - והעולם יאמין. הפכנו למצורעים, וכבר אפשר להריח באוויר את צונאמי הסנקציות המתקרב אלינו - ועלול לגרום לנו נזקים איומים. בשיחה עם שגריר אירופאי בישראל, הודה השגריר כי השיח ב"רמת הרחוב" עבר שינוי עמוק ביחס לישראל, והיום הוא קרוב יותר לנרטיב הפלשתיני מאשר לזה שלנו. איך הגענו למצב הזה? בתחילת שנות ה-90, בין מדריד לאוסלו, עשיתי כמה שנים בשליחות בארה"ב, וכיסיתי עבור גלי צה"ל את האו"ם. זו היתה התקופה הטובה ביותר של יחסי ישראל עם הארגון. ההחלטה המשווה בין ציונות לגזענות בוטלה, מדינות חידשו וכוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל בסיטונות וההרגשה היתה שהסיוט נגמר; התקבלנו למשפחת העמים. השגריר דאז, יורם ארידור, לא ידע את נפשו מרוב התפעמות: "לפני כן", אמר לי, "דיברו איתי בקושי 30 שגרירים, עכשיו מדברים איתי 130!". כלומר, העולם אינו באופן אוטומטי תמיד נגדנו. אלא שמאז אמצע שנות ה-90, בעקבות האינתיפאדה הראשונה, ובמיוחד אחרי 2001, האינתיפאדה השנייה, והדובדבנים שבקצפת - מלחמת לבנון השנייה ב-2006 והמלחמה בעזה השנה, מצבה של ישראל הולך מדחי אל דחי. אני לא חסיד של תיאוריות קונספירציה. אני חושב שהסיבות למצבנו הנוכחי מעוגנות היטב בעולם הרציונלי: הפלשתינים ניהלו נגדנו מלחמת הסברה מתוחכמת, ואנחנו היינו קצת איטיים בהסתגלות לשינויים החברתיים, הערכיים והדמוגרפיים שעוברים על העולם. התוצאה היא שהצד הפלשתיני נשמע "נכון" יותר. מי שמחפש בשיח הציבורי צדק - מחפש לדעתי את השקל מתחת לפנס. מדובר בדימויים ובתדמיות - ולא באמיתות מוחלטות או בצדק מוחלט. לעיתים (ואני מניח שכזה הוא המקרה שלנו) אין שום קשר בין המציאות לדימוי. אבל הדימוי נגיש לכולם, והאמת - רק לבתי המשפט. בדבר אחד אני משוכנע: הדבר הגרוע ביותר שאנחנו יכולים לעשות לנוכח המצב הזה הוא לבטל אותו בתגובה מזלזלת. הדימוי המפלצתי של ישראל לא נשאר כאות מתה מודפסת בעיתון. במשוואת הביטחון הלאומי, בידוד וחרם פוגעים בנו לא פחות מקסאמים וסקאדים. תביעות נגד קציני צה"ל ברחבי העולם, שסופן כליאתם הלכה למעשה בד' אמותינו - אינן בדיוק מציאות ששואפים אליה. ולכן, לקראת השנה החדשה, אני מאחל לנו שנשכיל להתייצב באומץ מול המציאות הזו, ולהיענות לאתגר הסיזיפי של תיקון תדמיתנו והשבתנו לחיק משפחת העמים. אין לי ספק שנוכל לו; הרי גם את פרעה עברנו.
