במשך כמעט עשור עקבנו אחריהם בקנאה שנה אחרי שנה. הם כיכבו ברשימות הנוצצות של העשירים והגדולים. המוצלחים ביותר. הם היו בני האלים המודרניים. קראנו להם מיליארדרים, וקינאנו בהם. הם טסו במטוסים פרטיים נוצצים, קנו בתים בכל מיני לוקיישנים זוהרים ברחבי העולם. את מרבית ההון שלהם בנו במו ידיהם - הקימו קניונים ופרויקטים עצומים ברחבי העולם. לא רק אנחנו, כלומר - לא רק הציבור - העריץ את הטייקונים. גם המוסדיים, חבורה של נערים יוצאי אוניברסיטה שקיבלו את הפנסיה שלנו לידיהם, העריצו וסגדו להם. כשהיו הטייקונים מגיעים לחדרי הישיבות נפרש לרגליהם שטיח אדום דמיוני, ואותם גופים התנפלו על הזכות להלוות להם. כל גיוס של סדרת איגרת חוב נענה בביקושים גדולים פי כמה. כשמר טייקון רוצה 200 מיליון שקלים, 1.5 מיליארד שקלים של הפנסיה שלנו רבו עליהם. ואז פרץ המשבר. ובתוך פחות משנה חלק מהם עומדים מבוישים ומסתכלים על הפנסיה שלנו - שהתרוששה. הפנסיה שנתנה להם כסף חסר אחריות, שסייעה להם להקים אימפריות ולטוס במטוסים פרטיים, לרכוש מגדלים ממנהטן ועד לטימבוקטו - הפנסיה שלנו חטפה את המכה, ולקח לנו שנה כדי להתחיל להבין את גודל הברוך. ההודעה האחרונה של אפריקה ישראל כי לא תוכל להחזיר את חובותיה החל מ-2011 - אשר מתווספת למצבה הקשה של צים של החברה לישראל - היא למרבה הצער רק קצה קצהו של קרחון. קרחון שמהר מאוד נגלה את עומקו האמיתי, והוא הולך לעלות לעתיד חסכונותינו הרבה מאוד כסף; מחיר ההערצה העיוורת של הציבור ושליחיו, הגופים המוסדיים, לאותה רשימה קטנה ונוצצת של טייקונים.