לבכירי חיל האוויר, כמו גם לגמלאיו, היה ברור אמש מה קרה לאסף רמון: בלק-אאוט, אובדן הכרה. זו אמנם לא מסקנה רשמית - אין כזו, וגם לא תהיה עד שתסתיים החקירה - אבל לטייסים זה כבר ברור. בהיעדר עדות לתקלה טכנית, צריך לחפש את הפתרון בטייס. ובהיעדר אות כלשהו מהטייס, סביר שהיתה לו בעיה לתפקד בשניות הקריטיות שחלפו מרגע שיצא מקרב האוויר ועד שמטוסו פגע בקרקע. הרבה מילים נכתבו ועוד ייכתבו על איך זה יכול לקרות, ובתמצית: תרגולי קרב האוויר מתנהלים תוך הפעלת לחץ חזק על הגוף, כוח צנטריפוגלי, שבשיאו מגיע ל-9 ג'י. הסיבה לכך היא המהירות הגבוהה והפניות החדות, התוצאה היא דחיסה של הדם מאזור הראש ופלג הגוף העליון לעבר הרגליים. חליפת הג'י דוחסת אמנם את הדם בחזרה למעלה, והטייסים מבצעים תרגילים שנועדו להתמודד עם הלחץ, ועדיין - הסיכון לאובדן הכרה קיים. בהנחה שזאת אמנם הסיבה, אפשר להסביר גם את השתלשלות הדברים. המטוס, כפי שתואר מהקרקע, לא נפל אלא דאה למטה על פני 30 שניות ויותר, וכל זאת מבלי שהתקבלה ממנו אף קריאת מצוקה. רמון, שהיה "טייס טבעי" כמו אביו, היה בוודאי מנסה למלט את עצמו לו חש בתקלה, ועוד קודם לכן מתריע עליה בקשר לבקרה האווירית ולבן זוגו לטיסה. כמי שכבר התגבר על תקלה מסובכת במהלך הקורס, לא סביר שרמון היה מאבד עשתונות, כן סביר שהיה משיב לאזהרה שהעביר לו בן זוגו בקשר לשים לב לגובה. כצפוי, קורקעו כל מטוסי ה-F-16I עד לבירור מלא ומעמיק של נסיבות התאונה. המקרקע, מפקד חיל האוויר עידו נחושתן, שבעצמו פיקד בעבר על הטייסת שבה שירת אסף, התמודד אתמול עם היום הקשה ביותר שלו מאז נכנס לתפקיד: רק לפני חודשיים הוא ענד לרמון כנפיים ודרגות, ועכשיו הוא נדרש להספידו. אחר הצהריים, בדרכו להלוויה בנהלל, הוא יחשוב בוודאי על האירוניה שאסף נהרג באותו סוג מטוס שהוביל את אבא-אילן לפני 28 שנים לתקיפת הכור בעיראק. הקשר המעגלי הזה של משפחת רמון, ושל כולנו כאן, ילווה מן הסתם את נחושתן גם בעתיד, בהם יחזיר את ה-F-16 לכשירות ויידרש להמליץ אם לשלוח את הבנים של החברים שלו, ואת החברים של אסף לתקוף באיראן.
