מדי שנה, לקראת ראש השנה, יוצאת שיירה אווירית לאוקראינה. לא מדובר במסע שורשים או במשהו מסוג "מצעד החיים". אלה הם חסידי רבי נחמן מברסלב הנוסעים לעשות את החג באומן, ליד "הציון הקדוש". ככל שעוברות השנים מתווספים לחסידי הרבי גם כאלה שבימים כתיקונם לא מונחת על ראשם כיפה ענקית ועליה האותיות "נח-נח", ואפילו כאלה שאין כיפה לראשם כלל. התופעה הפכה לבון טון, לאופנה. חרדים עם חילונים גמורים רחמנא לצלן, חוגגים יחד את פרוס השנה החדשה בתפילה המונית על קברו של הרבי. אח, איזה יופי. איזו התעלות. קידוש השם ממש. רק מה, אם נעשה זום על התמונה האידילית הזאת נוכל להבחין בנקל כי רוב מוחלט של הפוקדים את הציון הם גברים. ואיפה הנשים? הן בבית. עם הילדים. מנקות, מבשלות, ויש שאפילו מצליחות להתפלל קצת, למרות שקשה לבד בלי שהבעל יעזור עם הקטנים. עד שבין הברסלבים יש האומרים שראשי התיבות של חודש אלול הן "אני לאומן ואת למטבח" (פרפראזה עצובה על ראשי התיבות משיר השירים "אני לדודי ודודי לי"). "אין ייאוש בעולם כלל", אמר רבי נחמן מברסלב. הוא כנראה מעולם לא דיבר עם נשות חסידיו שנסעו לאומן בראש השנה. הן בייאוש. זוהי באסה גדולה במיוחד להיות בערב חג לבד. באסה גדולה מזאת היא להיות לבד בערב החג כשעל הראש שלך יש שבעה ילדים. במיוחד אם החג הוא ראש השנה, שהוא, ככה אומרים, סימן לכל השנה. והוא גורם לאישה האומללה לחשוב על השנים הקודמות ועל אלו שעוד יבואו. ובכן, יש ייאוש בעולם. בעיקר בביתן של נשות חסידי רבי נחמן, שמחולקות לשניים: או שבני זוגן אהובים ורצויים ואז העצב שלהן ברור, או שבני זוגן הם חדלי אישים והמאיסו עצמם על נשותיהן, ואז העצב שלהן כבד פי כמה. למה בעצם נוסעים כל אותם חסידים לאוקראינה? כי הרבי ציווה. אלא מה, אותו רבי גם אמר ש"מי שרוצה להיות יהודי אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל". וגם "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל". יתרה מכך; אין לי ספק שאין זה רצונו של הרבי שיישברו כל כך הרבה לבבות וייפערו כל כך הרבה תהומות בין בני זוג בגללו. "כל העניין שלי זה ארץ ישראל", אמר רבי נחמן. אז מדוע הקבר שלו בגולה? כי בסמוך למותו הדרכים לארץ היו רחוקות ובחזקת סכנה. אלא שלא כך הוא המצב היום, ההפך. אבל חסידיו ממשיכים ללכת לארץ רוויית דם יהודים ושנאת יהודים והיסטוריה של פוגרומים ופרעות, והם ממשיכים לפרנס את צאצאי הפורעים והמלשינים והרוצחים במקום לעשות את ההגיוני והטוב: להעלות את עצמות הרבי לארץ ישראל ולחגוג את החג כאן. והפרנסה הזאת לגויים מגיעה בחלקה מקיבוץ נדבות. ואין מכעיס מזה. איזו חוצפה זאת לבקש תרומה לנסיעה לחו"ל. הרי הציווי הוא שלא להזדקק לבריות. לו היו רעבים ללחם - בשמחה. אפתח את ליבי ואת ידי, ואתן. אבל לבקש נדבה בשביל לעזוב את אשתך בארץ ולנסוע לחו"ל-! "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אמר הרבי. וזאת אאחל מעומק הלב לכל הנשים שבעליהן הקשיחו ליבם למראה דמעותיהן ונסעו. והמצווה הזאת תמשיך להיות קשה מאוד בעבורן, עד שייכנס בלב אותם חסידים הגיון הלב, או רגש הלב, ויחגגו חג בשמחה זוגית, משפחתית, אהובה וטובה. סימן לשנה טובה.
