נכון לעכשיו מתגבשת פשרה ישראלית-אמריקנית עם הבנה פלשתינית, שהבנייה בהתנחלויות תוקפא לשישה חודשים, ואין הסכמה לגבי מה שיקרה לאחר מכן. הבנייה שכבר החלה לא תיעצר. זה "מרחק הבלימה" שביקשה ישראל מארה"ב, ומסתמן כי בעקבות מיקוח עיקש היא קרובה להיענות. מכאן שאם בנימין נתניהו ייתן אור ירוק להתחלת בנייה מיידית נוספת - תיכלל תוספת הבטון והמלט ב"מרחק הבלימה" המוסכם. לנתניהו יש עניין לפרסם זאת כדי שתוספת הבנייה עכשיו תפעל כבולם זעזועים לנוכח הביקורת העתידית מימין. לבית הלבן נוח שנתניהו פירסם את הדברים וכך התאפשר לו להציב את ארה"ב לצד הפלשתינים. זה גם נוח לאבו מאזן, שביקורתו על הודעת נתניהו משמשת כאליבי בשכם ובג'נין מפני הטענה כי הוא משתף פעולה עם ישראל. במשולש הישראלי-אמריקני-פלשתיני מתנהל הליך הדומה למשחק הילדים "דוב שחור". לכל קלף יש בן זוג, ושחקנים מושכים "על עיוור" כרטיסים איש מרעהו. כל הזוגות מתמזגים ופורשים מהמשחק, ורק מי שנשאר בסיום עם הדוב השחור, שאין לו בן זוג, מוכרז כמפסיד. לפיכך כל משתתף מעוניין כי בשעת ההכרעה יהיה "הדוב השחור" בידי יריבו. כדי לא להילכד עם "הדוב השחור" בסיום ההליך מגלה ישראל גמישות בסוגיית הבנייה בהתנחלויות. התבוננות בנתונים מעידה כי חל שיפור בעמדת ברק אובאמה כלפי ישראל, אך אין ארוחות חינם. הימין בליכוד ובממשלה מרבה להצהיר כי הוא מבין שארה"ב היא בת ברית ויש להעניק משקל לרצונותיה, גם כשהיא שוגה - וזה קורה לרוב - אבל מה התרומה הישראלית שהמתנחלים מוכנים להעניק בתמורה לידידות הגורלית הזאת- הם יכולים לדלות ממעייני החוכמה של ההלכה היהודית והידע ההיסטורי טיעונים כבדי משקל נגד כל פשרה עם האמריקנים. לא בזמן ולא במקום ולא בנפח ולא לגובה. כלום. כל הכבוד, אבל עם אלה אין אפשרות להתדיין. הם יאמרו "לא" ויישארו עם "הדוב השחור" ביד. אך עם רצון טוב יכול הימין לשאוב מאותם מעיינות חוכמה היתר לתחכום ולתחבולה ולכיבוש היצר ולהמתנה, שיגדילו את הסיכוי להותיר את "הדוב השחור" בידי הפלשתינים. בכל פעם שהדבר עלה בידי ישראל - כשאהוד ברק גילה נדיבות בקמפ דיוויד ב-2000 ואהוד אולמרט ב-2008 ונחשף קלונם של יאסר ערפאת ואבו מאזן כסרבני שלום - נותר הקלף המפסיד בידי הפלשתינים. ימין נבון יסייע גם לנתניהו לצאת מהסיבוב הנוכחי בלי "הדוב השחור".
