גזענות מקוממת

במאי 1991 נפלה בחלקי זכות גדולה: לכסות את "מבצע שלמה". כמעט חודש שלם ישבתי באדיס אבבה, בירת אתיופיה, ממתין למבצע.

אחינו האתיופים הגיעו מנקודות שונות במדינה, לעיתים תוך חציית הגבול עם סודן, כדי להגיע לבירה ומשם לעלות לישראל.

כ-14 אלף יהודים עלו במבצע, שנמשך 34 שעות. עליתי, אני זוכר, על ההרקולס האחרון. ראיתי טייסים, חיילים, דיפלומטים שהזילו דמעה מהתרגשות. היה גם עיתונאי אחד שבכה מהתרגשות. היה זה אני.

הייתי כל כך גאה במדינה שלי באותן שעות; הייתי עד ושותף למבצע חילוץ של בן 14 ששקל פחות מ-30 ק"ג ממחלקת חולי שחפת בבית חולים גרמני.

נכנסנו למחלקה, הסחנו את דעתו של הצוות הרפואי ופשוט שלפנו אותו מהמיטה. לעולם גם לא אשכח את התינוקות חולי דלקת קרום המוח שעלו איתנו למטוס. ועודנה מהדהדת בראשי דמותה של ישישה שנגררה אחרי בתה כדי לעלות לישראל. נכון, היו שנותרו מאחור, היו גם טרגדיות באותו מבצע והיה מאוד כואב לראות משפחות נקרעות.

אבל היום, כמעט 20 שנה אחרי, אני לא מצליח להבין מה קרה. איפה הכל התקלקל כל כך? מדינת ישראל ביצעה אז מעשה אצילי שהיה למופת עבור האירופאים, הרוסים והאמריקנים, כשבאו לחלץ את בני עמם מהמהפכה באתיופיה. אז, הם עקבו אחרינו בהתפעלות ובהשתוממות.

גם אנחנו התבוננו איך לפני 18 שנה עם 30 מטוסים, יצאנו מישראל להעלות ארצה את אחינו האתיופים.

מה השתבש כל כך פתאום בישראל של 2009, שבה אנחנו עדים לתופעות מחליאות של גזענות מקוממת? אני רוצה להאמין שישראל, שהביאה את האתיופים הביתה, אינה מדינה גזענית, אבל ללא ספק כמות הגזענים שצמחו לנו כאן בהחלט מדאיגה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו