לא היה לי זמן באותו בוקר. שכחתי להכניס עיפרון לקלמר. אז בדרך החוצה, רגע לפני ההסעה, אמא פתחה בחטף את הרוכסן לרוחב הילקוט והשליכה לתא שני עפרונות. בכיתה הוצאתי אחד והשתמשתי בו. אבל לא היה לי מחדד והכתב יצא גס, עבה. קילקל לי את המחברת. לא נורא, כבר כתבתי. כשהמורה עברה בין הטורים היא עצרה ליד השולחן שלי. עברו קרוב לשלושים שנה מאז אותו רגע אבל אני זוכרת הכל. ישבתי בכיסא הימני, בשולחן השני מתחילת הטור. העיפרון היה שחור מצופה ירוק, מהסוג שהתחדד בעיגולים רכים צבעוניים שנהגנו לשמור בקלמר. החוד שלו היה כל כך קהה, בקושי ראו אותו. המורה הרימה אותו בידה. "עם עיפרון כזה לא באים לכיתה". לא לכיתה שלה, כנראה. אני, בכל אופן, כיליתי מאז בדבקות חפיסות של עפרונות זפיר צהובים בחידוד אינסופי, שיהיו דקיקים-דקיקים, מושלמים. הייתי בכיתה ב', בת 7. המורה שלי היתה טובה ונעימה והתכוונה רק ללמד אותנו קצת סדר. אבל המוסר שלה נצרב בי חזק, למשך שנים ארוכות. התביישתי באותו הרגע. נורא. בטח גם צחקתי קצת יחד עם הבנות שהמורה לכדה את תשומת ליבן בהינף אצבע. אבל היה לא טוב. עובדה, כתבתי במחברות שורה וחשבון ואנגלית ובדפדפות גדולות באוניברסיטה והגשתי מחברות בחינה ועוד מחברות ותזה - ולא שכחתי. לא קל בכלל להיות מורה לתלמידים-אפרוחים שיצאו רק עכשיו מהגן והם עוד רוצים החוצה, ולשחק, וללכת לשירותים לא רק בהפסקה, וחופש ואת אבא ואמא. אבל הרבה, הרבה יותר קשה להיות תלמיד. חדש. אמיץ. לשאת את כל כובד הספרים האלה על השכם וכל הציפיות וכל ההתחלות. וכל הדברים שצריך לזכור. איפה הכיתה ואיפה האוטובוס, ולהחזיר את הצבעים למקום ולהעתיק הכל בזמן והברזייה הזאת גבוהה מדי והלוח רחוק והסנדוויץ' לא טעים היום למה רק גבינה ולא שוקולד. אמא, מתי כבר את באה לקחת אותי. הציפורים הקטנות האלה, שמעופפות בחדווה חדשה, מבוהלות קצת, רוצות כל כך לגדול, ללמוד, לדעת. המבט שהן נושאות אל ההורים ואל המורים הוא כל כך חזק, ויש בו יראה ואהבה והערצה ותשוקה להצליח, להשביע רצון. לא לאכזב אף פעם. ולא צריך הרבה כדי לשבור אותו. או לפחות לעקם אותו קצת. שיהיה פחות צלול ובטוח ויותר מהוסס וחשדן. חוץ מאדם הראשון, שאבא ואמא שלו היו מושלמים, לכולנו מאז היו הורים קצת יותר אנושיים שעשו הרבה מאוד טעויות. שעדיין עושים. וזה לא נורא לטעות. נורא לא להבין את זה. ועוד יותר נורא להיות מבוגרים ששכחו שהם עצמם פעם היו ילדים. קטנים ומבולבלים ורעבים ונודניקים וחכמים וסקרנים וטובי לב ונדיבים ומצחיקים וגם עייפים וחסרי סבלנות ומפוחדים ומודאגים, שלפעמים נתקע להם הריצ'רץ' במכנסיים ובורח להם לפני שהם מגיעים לשירותים. מאוד צריך להיזהר בנפשו של כל אדם. מילה אחת יכולה לקלקל עולמות ואחר כך יש לרדוף אחריה ולהשיגה ולהתחנן שתחזור והיא לא תמיד רוצה. כשזה ילד, זה הרבה יותר קשה. כי ילד הוא לוח חלק. נקי. טהור לגמרי. והוא זוכר הכל. הנקיות והשלמות האלה כל כך עמוקות ומבהילות שהן עלולות להרתיע מלומר או מלעשות מפחד לקלקל. אבל את החיים צריך לחיות, ואת הילדים צריך לגדל באהבה ובחמלה ובש-ו-ם שכל. מחר, כשמאות אלפי ילדים רכים ידלגו מעל סף הדלת, הם יזדקקו לכל האהבה והביטחון שהם יוכלו לקבל. תחל שנה וברכותיה.
