התקדמות, לא פריצת דרך

בפרוס יום הולדתו ה-23, והרביעי בשבי, קיבל אתמול גלעד שליט מתנה צנועה משוביו: הודאה פומבית וגלויה, ראשונה מסוגה מצד בכיר בחמאס, כי במו"מ ישנה "התקדמות, לא פריצת דרך".

האמירה הזאת מאכזבת מן הסתם רבים. יותר מדי פרסומים בעת האחרונה הכינו את כולנו להתקדמות דרמטית, ונטעו תקווה שתכף זה קורה. חטאו והחטיאו בכך ישראלים ופלשתינים כאחד, שדיברו יותר מתקווה ופחות מידיעה. מי שידע באמת שתק, מתוך הבנה שמי שמדבר ראשון גם ממצמץ ראשון, ועל מצמוץ במו"מ כל כך קשוח יש מחיר.

ואתמול חמאס מיצמץ. לא מצמוץ דרמטי שמשנה עולמות, אבל בהחלט מצמוץ. דבריו של איימן טהא - גורם בכיר ומוסמך - הם בבחינת עדות מקצועית למה שקורה מאחורי הקלעים בעזה.

חמאס רוצה הסכם, ורוצה אותו מהר. למה? כי הוא מודאג מהירידה הדרמטית בתמיכת הרחוב בו (אובייקטיבית וגם יחסית לפתח) שנמשכת בעקביות מאז מבצע עופרת יצוקה; כי מאז ינואר הוא לא מצליח לשקם את הרצועה; כי הוא מתקשה להבריח נשק ואמצעי לחימה שיאפשרו לו לבסס מאזן אימה מחודש מול צה"ל; וכי למעט הציר הרדיקלי של איראן-סוריה-חיזבאללה הוא לא מצליח לגייס תמיכה או כסף, ואפילו לא סימפטיה, בעולם הערבי.

הסכם זה אמור לאפשר לו את הסרת המצור מעל הרצועה, וכתוצאה מכך את שיקומה, וכמובן - להנציח את מיקומו כארגון לוחם בישראל, וככזה שכופה עליה ויתורים בכוח.

המסקנה מכל אלה עשויה להיות שחמאס לחוץ יותר מאיתנו להשיג הסכם, ולכן כדאי לחכות בתקווה שיתגמש עוד. זאת מסקנה מוטעית, בוודאי כאשר היא באה על גבו של חייל בודד.

לישראל אינטרס זהה להגיע להסכם ולסגור את הפרשה הכואבת הזאת, הסיבה שלא מיצמצנו ראשונים נעוצה בתבונת השליח (הישראלי), בדרישת המתווך (הגרמני) וביחסי הגומלין שבין הצנזורה לכלי התקשורת (אצלנו; סניפי הצנזורה בעזה ובקהיר אינם פעילים). כל עוד זה לא ישתנה נדע שהמו"מ שמתנהל הוא רציני; ברגע שנשמע קולות מצד ההנהגה כאן - וגם שם - נדע שהגיעה עת הספינים.

צריך לקוות, בשביל גלעד, שכולם יישארו ממוקדים ורציניים. זאת מתנת יום ההולדת שכולנו חבים לו, מתנה שראשיתה בצעדים קטנים של "התקדמות", וסופה, צריך לקוות, ב"פריצת דרך" של ממש.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו