רגולציה תציל מפעלים

עובדי חיפה כימיקלים - 1,500 עובדים ותיקים ומסורים - לא צריכים ללכת הביתה. בימים האחרונים, על רקע הרעש התקשורתי והציבורי האדיר שנלווה להחלטת הבעלים לסגור את המפעלים ולפטר עובדים, כדאי לומר באופן חד וברור: אפשר לשמור על הסביבה ועל בריאות הציבור, גם בלי לחסל את התעשייה בישראל.

עובדי חיפה כימיקלים אינם לבד. במפרץ חיפה פועלים מאות מפעלי תעשייה ובהם אלפי עובדים. חלקם מפעלים מזהמים העוסקים בחומרים מסוכנים לא פחות מאמוניה. האם בשם בריאות הציבור יש לסגור את כל המפעלים במפרץ חיפה ולפטר אלפי עובדים נוספים? האם אין פתרון אחר? 

העברת המפעלים לאזור אחר אינה פתרון ריאלי. אין ציבור שלא ימחה נגד העברת מפעלי תעשייה מזהמים לחצר האחורית שלו, ונדמה שאין ראש עיר אשר יקבל בזרועות פתוחות מפעל מזהם לשטחו, בטח לקראת שנת בחירות. אבל האם מדובר בתהליך חיסול התעשייה בישראל? התשובה היא לא. 

אין צורך בחיסול התעשייה כדי לשמור על הסביבה ולהימנע מזיהומים. הטכנולוגיה בישראל מפותחת דייה ומסוגלת לספק פתרונות מגוונים על מנת לאפשר פעילות מפעלים וייצור נקי מסיכונים סביבתיים. הדרך להשיג זאת היא באמצעות פעילות מונעת וביצוע השקעות בהיקף ניכר לתקופה ממושכת. וכן, זה עולה כסף. הרבה כסף.

דומה שלו חיפה כימיקלים היתה מתמודדת עם דרישות רגולציה מחמירות וחד־משמעיות כבר לפני שנים, עם הוראה ברורה לפעול להסדרת פעילותה תוך ביצוע השקעות ופעילות מקצועית סביבתית מונעת, לא היינו נאלצים לחזות בסרט הנוכחי. אלא שחיפה כימיקלים לא רק שלא קיבלה הוראות ברורות אלא זכתה לקריצות ולהעלמות עין סדרתיות; במשך שנים אותתו עיריית חיפה וממשלת ישראל כי אפשר להמשיך "להסתדר", "למשוך זמן" ולהתעלם מהפצצה המתקתקת. 

המדינה לא רצתה להכעיס את התעשיינים, הרגולציה פעלה במדיניות בלתי עקבית וראשי הערים שידרו מסרים הפכפכים תוך עידוד הרחבת מפעלים וגביית כספי ארנונה ניכרים ממתחמי התעשייה. כולם שיחקו ב"נדמה לי".

רק רגולציה חזקה, עניינית ובלתי מתפשרת היתה יכולה למנוע את סגירת המפעל ואת הטרגדיה שבפיטורים המוניים. רגולציה סביבתית, כמו כל רגולציה, צריכה להיות מבוססת על איזונים ובלמים אשר יאפשרו פיתוח וקידום כלכלי מול שמירה מוקפדת על איכות הסביבה ובריאות הציבור. 

הרגולציה בישראל כיום נמצאת בעומס יתר - היא מחוקקת את עצמה לדעת עם תקנות והנחיות, כביכול על רקע מקצועי. אולם בשטח, הרגולציה שוקעת יחד עם המפעלים בים הביורוקרטיה.

דוגמה נכונה לרגולציה סביבתית יעילה היא רפורמת שפכי התעשייה המופעלת על ידי תאגידי המים - שמטילים על מפעלים מזהמים תשלומים כבדים במיוחד. התאחדות התעשיינים אמנם נלחמת במשך שנים בתשלומים הללו, תוך ניסיון לבטלם ולהפחיתם, אולם המפעלים אשר נאלצים לשלם קנסות, המעיטו עד למינימום את הזרמת השפכים המזהמים. ככל שהתשלומים שהוטלו בגין זיהום היו גבוהים יותר, תומרצו המפעלים להשקיע משאבים ולפעול לפיתוח פתרונות טכנולוגיים וסביבתיים לטיפול בשפכים הללו על מנת למנוע זיהום - ובעיקר למנוע תשלום. 

השיטה הזו עובדת. אין צורך לעצור את פעילות המפעל או לחסל את התעשייה, אלא לתת לה לחיות תוך השקעת המשאבים למניעת נזק לציבור. סגירת מפעל אינה מהווה הישג לעירייה כלשהי או סיבה למסיבה עבור הציבור הרחב. היא גוררת חורבן של 1,500 משפחות ונזק למשק הישראלי. המשבר בחיפה כימיקלים הוא תמרור אזהרה לתעשייה כולה - שחייבת להציל את עצמה מקריסה.

הכותבת היא עורכת דין, מומחית ברגולציה, דיני איכות סביבה, תאגידי מים וביוב ושלטון מקומי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו