לאחרונה השתאינו מהתוצאות המפתיעות של ההתעוררות הכלכלית שחלה בשכם, בג'נין וברמאללה. מול עינינו התראיינו צעירים וצעירות, לבושים במיטב הג'ינסים, בעודם מבלים בצוותא על רקע נרגילות בבתי קפה אופנתיים. הם סיפרו ללא מורא למצלמה היהודית איזה כיף זה לעשות קצת כסף וחיים במקום להתעסק בפוליטיקה ובמלחמותיה. אלמלא כיסוי הראש של הבנות והאנגלית הרהוטה שבפיהן, אפשר היה לדמיין לרגע שמצלמת הערוץ הראשון התבלבלה וצילמה קבוצה של צעירים ישראלים מרחוב שינקין. אז כן, תמונות ריב האחים מכנס ועידת פתח בבית לחם מיהרו להחזיר אותנו למציאות הלוחמנית, לפוליטיקה הארורה המלבה את הסכסוך, ונראה שעוד יהיה עליהם, ועלינו, לחכות בסבלנות עד שיתממשו אפילו מעט מהתקוות של כמה מבני הדור הצעיר שהתראיינו לאחרונה במוקדי הבילוי החדשים בשטחים; עד שתתממש הכמיהה שלהם לחיים "נורמליים" ולצמיחה כלכלית, כפי שהם הביעו באומץ מפתיע לפני המצלמות. זאת משום שספק אם הצמיחה הכלכלית - שרק הסרה חלקית של המחסומים המיותרים ואכיפת חוק וסדר על ידי כוחות הביטחון שאומנו על ידי האמריקנים הצליחו ליצור - תאפשר לשוחרי השלום שבין הצעירים להגשים אפילו מעט מהחלומות שלהם. אני חושש כי אלו המכונים "צעירי פתח", אשר נבחרו בוועידה האחרונה בבית לחם, עוד יקריבו על מזבח הפטריוטיות ההיסטרית גם את מעט הרווחה שהצעירים האמיתיים בשטחים החלו רק לטעום ממנה. זה אמנם סוד כמוס, אך מאז כיבוש השטחים במלחמת ששת הימים ועד לאינתיפאדה הראשונה ב-1987 והסכם אוסלו שבא בעקבותיה ב-1993, התחולל בינינו לבין ערביי פלשתין תהליך שלום - לא פורמלי אמנם, אך ברוך ועתיר תוצאות טובות של שיתוף פעולה כלכלי. מאות אלפי ערבים עבדו בישראל באין מפריע, ואנחנו קנינו ואכלנו ביישוביהם באין מחריד. נכון, שלטנו בהם, וכיבוש אינו רצוי, ובוודאי אינו אהוב על איש, אך במסגרת החוק והסדר שהכיבוש אכף למדו שני העמים לשתף פעולה זה עם זה לרווחת שני הצדדים (בייחוד לרווחת הצד הפלשתיני, שרמת החיים שלו הרקיעה שחקים וגם הביאה לשינויים ברוכים במעמד העובדים, הנשים והילדים שהיו מדוכאים בחברה המוסלמית המסורתית). יש סיכוי רב שלו? הניחו לתהליך הזה להתפתח, היו נוצרים בהדרגה גם פתרונות פוליטיים שהיו צומחים מלמטה (אולי משהו בסגנון פדרציית הקנטונים השוויצרית). אך פוליטיקאים שואפי הישגים וכבוד ותומכיהם מהאקדמיה, שכל חוכמתם נובעת מפלפולי תיאוריה החפה לחלוטין ממגע עם המציאות, החליטו לדחוק את הקץ. הם אצו לכפות פתרון מלמעלה, את הסכמי אוסלו, אותם הסכמים שהפכו את האוכלוסייה הערבית לעבדים של משטר טרוריסטי, משטר של כפייה ושחיתות שהביא רק אסון לשני העמים. כל זאת, כמובן, בשם הכבוד לזכויות האדם ולזכות העמים להגדרה עצמית. הסכם אוסלו הביא לפלשתינים דיקטטורה משלהם, דיקטטורה שגזלה מהם זכויות אנוש בסיסיות בשם לאומנות קיצונית ושנאת ישראל. ממשלת הליכוד הבינה שאין סיכוי לתהליך שלום פוליטי אמיתי ללא שיקום כלכלי. רק רווחה כלכלית יכולה ליצור בסיס ציבורי רחב לשלום; רק רווחה כלכלית תיצור בשטחים חברה אזרחית שתתמוך בשלום כאינטרס מוחשי ולא כסיסמה בנוסח שלום עכשיו. בניגוד לשכירי החרב הנקראים לוחמי חמאס ואש"ף, שכירי חרב שהסכסוך רק מעצים את כוחם הדיקטטורי - לציבור הפלשתיני יהיה תמריץ לשמור על השלום תחת רווחה כלכלית. לכן חוק וסדר, לצד קדמה כלכלית, הם תנאי הכרחי להשגת השלום. כשנתניהו דיבר על שלום כלכלי, היו שלעגו לכך כאילו הוא מתכוון להתחמק מהשלום האמיתי. אבל התמונות מבתי הקפה ברמאללה מדברות בעד עצמן, והן שוות יותר מכל קיתונות הלעג של המלגלגים.
