אני מכיר היטב את המקום שבו נרצח בליל שבת האחרון אריה קרפ ז"ל, שכן זהו אחד ממסלולי הרכיבה על אופניים האהובים עלי. לפעמים אני אפילו יושב על אותו הספסל שעליו ישבה משפחת קרפ בליל הרצח ומתבונן בגלי הים המלחכים את הסלעים. זהו אינו מקום שומם. עיריית תל אביב הקימה בו טיילת נפלאה המשתרעת עד לתחנת רדינג. מדי בוקר אפשר לראות שם אנשים המטיילים בגפם או עם כלבם, ובערבים המקום מהווה אתר נופש לבילוי עממי וחברתי. בבוקר יום שבת שלאחר הרצח הגעתי על אופניי למקום, כפי שאני נוהג לעשות מדי שבת, וראיתי במקום עשרות שוטרים החוסמים את המעבר. זה כבר היה לאחר שמצאו את גופתו של אריה קרפ זיכרונו לברכה. הירהרתי לעצמי מדוע אחרי אירוע רצח מגיעים למקום עשרות שוטרים והיכן בדיוק מצוי שפע זה של כוח אדם משטרתי קודם שמתבצע מעשה האלימות או מעשה הרצח. אכן, יש לומר כי המשטרה אינה יכולה להיות בכל מקום. היא בוודאי אינה יכולה לפרוס רשת הגנה צפופה על כל איש ואישה הנעים בתחומי ישראל. אבל ברור לכולנו כי האלימות אינה תופעה חדשה בחברה הישראלית. מדובר בתופעה נמשכת וגוברת הצוברת תאוצה במהירות. לכן החזרת הביטחון האישי לתושבי המדינה חייבת להיות אחת ממטרותיה האופרטיביות המרכזיות של ממשלת ישראל. אין אנו זקוקים היום לאנחות שבר ולביטויי זעזוע מצד ראשי הממשל על מעשי אלימות ורצח. אנו צריכים תוכנית פעולה אמיתית ורצינית לצורך תקיפת האלימות על כל צורותיה, אשר תחזיר לתושבי המדינה את תחושת הביטחון האישי שהם זכאים לה. הבעיה העיקרית נעוצה בתפיסת העבודה של משטרת ישראל. כל כיוון עבודתה ומרכז הכובד בה אינם מכוונים למניעת פשעים קודם ביצועם, אלא לחקירת פשעים ולגילוי הפושעים לאחר שמעשי הרצח כבר בוצעו. כ-30 אלף איש עובדים במשטרה ובמשרד לביטחון פנים, אולם חלק גדול מדי מהם יושב במשרדים ועוסק בתפקידי פקידות. ברור כי במצב הנוכחי מעט מדי שוטרים מצויים בשטח. מעט מדי שוטרים יוצאים לסיורים ולמקומות ציבוריים על מנת להגן על הציבור. מפעם לפעם מופיעה ניידת משטרה עם אורות מהבהבים ומצהירה על הימצאותה במקום. גם זאת לעיתים רחוקות. אבל זו אינה הרתעה וזו אינה פריסת רשת ביטחון. רשת ביטחון משמעותה שוטרים המסתובבים רגלית בשטח או על אופניים, והמגיעים בשקט לכל מקום שבו מצוי הציבור. בערים רבות בארה"ב אפשר לראות צמד שוטרים רכוב על אופניים, המגיע בשקט ובהפתעה לכל אתר ואתר. שוטרי ישראל אינם מיומנים מספיק בעימות ובלחימה. הם אינם כשירים דיים להתמודד עם עימותים ישירים מול עבריינים או מול חבורות אלימות. חסרות לנו בישראל יחידות עילית שביכולתן לחדור לכל גרעיני הפשע ולהשליט את שלטון החוק. את הבריונות והאלימות יש לגדוע באיבן, ללא פשרות, באמצעות אכיפה יעילה, זירוז הגשת התביעות וענישה חריפה. מעשי אלימות ובריונות שאינם נבלמים בראשיתם הופכים להיות אלימים יותר ותוקפניים יותר. לאחר הרצח סיפר עד ראייה כי אותה חבורת צעירים שרצחה אדם תוך פורקן של אלימות והפקרות כבר הסתובבה במקום ביום אחר ואיימה על הנופשים, אך המשטרה לא פעלה. אנו מעניקים לחבורות הבריונים את התחושה שיד אכיפת החוק לא תשיג אותם, וכי הם יכולים להתעלל בכל קורבן הנקרה בדרכם כאוות נפשם. אם החברה הישראלית אכן שואפת להעניק ביטחון אישי לתושביה, אנו מצווים בשינוי ערכים מוחלט בכל הקשור לאכיפת החוק. הדבר לא ייעשה בפעולות הסברה בבתי הספר וגם לא כתוצאה מהשמעת ביטויי זעזוע. הוא מחייב תוכנית מקיפה ורצינית ברמת ממשלת ישראל. תוכנית שכזו צריכה להקיף, בראש ובראשונה, את דרך עבודתה של המשטרה, עבור בתביעה וכלה במערכת בתי המשפט. זהו כיום האתגר האמיתי של השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ, והממשלה כולה.
