נתוני הגיוס

יותר ממחצית מהחיילים בפלוגה שלי, בגדוד 890 של הצנחנים, היו עירוניים. מובן שהיו גם מושבניקים וקיבוצניקים, אבל אנחנו היינו הרוב. זכור לי שבמסדר הסיום של קורס מ"כים, שהתקיים ברחבת המסדרים בבסיס בבית ליד בתום יותר משנה של אימונים מפרכים ותעסוקה מבצעית מתישה, התייצבנו בשלשות, כ-65 צנחנים בכומתות אדומות, עם כנפיים על החזה ונעליים חומות. היינו גאים מאוד בעצמנו ובהישגנו כשדגל המדינה התבדר ברוח ובני המשפחות שלנו מחאו כפיים למח"ט (רפאל איתן) שהשמיע דברי ברכה.

אני זוכר שאנחנו, הירושלמים בפלוגה, היינו מרכיב משמעותי בתוכה. אינני זוכר בדיוק אם היינו שמונה או עשרה חיילים, אבל היינו, וסליחה על חוסר הצניעות, מיטב הנוער. חבר'ה שנחשבו אז מלח הארץ, בוגרי בתי ספר יוקרתיים שגם היו פעילים בתנועות נוער. היו בינינו גם לא מעט חיפאים, ותתפלאו - גם כמה תל אביבים ורמת גנים, שני טבריינים, שלושה נתנייתים וגם חייל אחד מרעננה. לצידנו היו גם חבר'ה קיבוצניקים מיגור ומנצר סרני, מגינוסר ומאשדות יעקב, מבית אורן ומכנרת, מגבע ומגבעת חיים. דווקא הדתיים היו במיעוט. היו מעט, אבל הם נשרו במהלך האימונים ולא הגיעו לקו הגמר.

אז, בימים הרחוקים של ראשית שנות ה-60, צעירים שקיבלו צו גיוס לא חשבו איך להוריד פרופיל וכיצד לחמוק משירות צבאי. צעירים שהתגייסו לצה"ל לא חיפשו לעצמם ג'ובים בגלי צה"ל או בדובר צה"ל. כולם רצו לתרום מיכולתם ביחידות קרביות. היה זה כמעט מובן מאליו שכל צעיר שהגיע לגיל 18 ויש לו פרופיל 97 ישרת ביחידה קרבית. אם הוא "מורעל" יתנדב לקורס טיס, לצנחנים או לשייטת 13. אף אחד לא ביקש שיאמרו לו תודה על כך שהוא מקדיש שנתיים וחצי מחייו (אז נמשך שירות החובה שנתיים וחצי) עבור המולדת. מובן שהמילה מולדת לא היתה אז מילה גסה.

לפני כמה שנים, כשקיימנו פגישה נוסטלגית מרגשת על המדשאות של קיבוץ גבע, נזכרנו בחברים הטובים שלנו שנפלו במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים ובתקריות שבין המלחמות. אגב, גם ביניהם היו עירונים לצד בני קיבוצים ומושבים. מישהו שאל באותה פגישה: "האם גם היום יש לנוער אותה מוטיבציה ונכונות לתרום למדינה כפי שהיה בתקופתנו-". "מה אתה יודע", השיב לו אחד המסובים, "היום הנוער הרבה יותר מורעל, אבל בעיקר הנוער הדתי ובני הקיבוצים. בערים הגדולות ובעיקר בתל אביב המצב קשה. צעירים לא רוצים להתנדב".

הייתי בטוח שחברי מגזים. אבל בסוף השבוע שעבר, כשראיתי בכלי התקשורת את הנתונים המדאיגים שלפיהם אלופי המוטיבציה הם דתיים ובני קיבוצים ומושבים, ואילו שיעור בוגרי בתי הספר העירוניים המשרתים ביחידות קרביות הוא זעום, נחרדתי.

הדבר מעיד על בעיה קשה בתחום החינוך לאהבת הארץ ובנכונות לתרום למען המדינה וביטחונה. אם ברשימת 50 בתי הספר הממלכתיים הקרביים מופיעים רק שני בתי ספר מירושלים ואילו בתל אביב אף אחד מבתי הספר לא נכנס לרשימה זו, יש לערוך חשבון נפש עמוק בקרב המורים וגם אצל ההורים המתגוררים בערים הגדולות. אסור לטאטא את הבעיה הזו מתחת לשטיח. אסור לומר, כפי ששמעתי, ש"הדו"ח הזה איננו משקף את המצב".

הנתונים המבישים משקפים מצב עגום שחייבים להתמודד עימו. משימה זו מוטלת בראש ובראשונה על שר החינוך הנמרץ, גדעון סער.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו