כל שריונר יודע לספר כי מעבר של טנקים על פני גשרי הנדסה הוא פעולה מסוכנת, שדורשת זהירות ומיומנות. הפקודות נכתבו בדם, ולכן גם נאכפות במשמעת ברזל. הידיעה כי כל חריגה עלולה לעלות בחיים גורמת להקפדה יתרה על נהלים, וכל תאונה מובילה קודם כל לבדיקה אם המתחייב גם נעשה. "תאונה מיותרת" אמרו אתמול ותיקי השריון, וצדקו כמובן. כל תאונה מיותרת, אבל זאת כואבת שבעתיים כשהיא באה על רקע תקופת יובש מבורכת בתאונות קטלניות, שבולטת עוד יותר על רקע שטף האימונים מכל הסוגים - אוגדתיים וחטיבתיים, ביום ובלילה, "יבשים" ו"רטובים" - שמבצע צה"ל באינטנסיביות רבה מאז מלחמת לבנון השנייה. למרות האובדן והתסכול, המובנים כשלעצמם, אין לצה"ל אופציה אחרת למוכנות, פרט לאימונים: טנק שלא יידע לעבור תעלת נ"ט לא יוכל להילחם בגולן הסורי ביום פקודה. אי אפשר שלא להתייחס לתקופה הרעה שפוקדת את חטיבה 188. מקרי ההתעללות בגדוד 74, שהוביל להדחת מפקדים, יצר באזז שלילי סביב חיל השריון בכלל וסביב חטיבת ברק בפרט; מפקדה הטרי, אל"מ אילן לביא - שנכנס לתפקידו רק לפני חודש ומשלם על כשלי קודמיו - הבין כי אין כמו פעילות אמיתית כדי להחזיר חטיבה פגועה לתלם. עכשיו תידרש לו גם מלאכת שיקום בגדוד 53 כדי שיוכל להשיב את חטיבת הדגל של אוגדת הגולן למצבה הטבעי והנדרש במציאות הלא צפויה של חיינו כאן.
