גאווה ודעה קדומה

כידוע, בזמן השואה הומואים ולסביות נשלחו ביחד עם היהודים למחנות הריכוז. בהנחה שהרוצח ביצע את המעשה על רקע שנאה מינית, עולה השאלה איך ייתכן שדווקא בישראל 2009, מדינה שפצעי הרדיפה הנאצית עדיין מדממים בה, אנשים נרדפים ונרצחים על רקע נטייתם המינית, על רקע רצונם לבטא את עצמם, את גאוותם וזהותם. ברגע זה עדיין אין לנו מושג מי ביצע את פיגוע הרצח בבני הנוער הגאים, אך תחושתי היא שהוא כוון ישירות נגד הקהילה הגאה.

גם אם טרם התבררו זהות הרוצח וכוונתו, השנאה להומואים בישראל (גם כפי שהיא משתקפת אצל רבים מהטוקבקיסטים) היא פרי הביאושים של שנות הסתה של אישים חשוכים שנתנו יד להתרת דמם של חברי הקהילה הגאה. אם זהו רצח מכוון נגד הקהילה - הרי ששוב הוכחה ההסתה כקטלנית.

כי לא מן הנמנע שהמילים הבוטות, השנאה, הפחד, קריאות הגנאי, ההפחדות והאיומים הפכו לאצבע על ההדק, לאצבע קטלנית שהרגה שני צעירים שביקשו לשהות בחברותא עם חבריהם וחברותיהם לקהילה.

האירוע הנורא הוא חסר תקדים בחומרתו, אבל ההסתה נגד ההומואים והלסביות אינה חסרת תקדים. במשך שנים יש ניסיון להצר את רגליהם של חברי הקהילה הגאה. החל מהרצון למנוע את המצעד בירושלים, פיגוע הדקירה במצעד בירושלים ועד הצעות חקיקה המבקשות לאסור על קיומם של מצעדי הגאווה. ההשתלחויות ופשעי השנאה נגד הקהילה מבקשים למנוע את זכותם של לסביות והומואים לצעוד בגלוי, להציג את זהותם המינית, את רצונם שלא להיות מושפלים, את מאבקם לחופש, את רצונם לבטא את מי שהם, את גאוותם וזהותם.

בהנחה שמדובר בפיגוע רצח מכוון על רקע נטייה מינית - מדובר בניסיון אלים להשתקת קבוצות מיעוט. הוא כוון בראש ובראשונה נגד בני הנוער וחברי הקהילה הגאה. אבל הוא מכוון נגד כולנו כחברה. נגד כל מי שהוא שונה, אחר, נגד מי שיש לו שאיפות וחלומות אחרים, אהבות אחרות. הפיגוע הוא ניסיון למחוק את השונה. בחברה הישראלית, במאבק על התודעה הציבורית, מתעמתות שתי תפיסות. זהו עימות בין ישראל הנאורה, המודרנית, הליברלית והדמוקרטית לבין ישראל הקנאית, הפונדמנטליסטית וההומופובית, החשוכה, המנותקת מתפיסות ליברליות של זכויות הפרט. חשוב לומר שאף על פי שידוע שמדובר במפגע יחיד, רעול פנים שירה לכל עבר, הרג שניים ופצע רבים, לא מדובר ביחידים.

מדובר בהשקפת עולם חשוכה שרבים מאמינים בה, אינם פועלים בסתר אלא להפך - בריש גלי, גם מעל בימת הכנסת תוך ניצול החסינות שניתנה להם.

אמנם חופש הביטוי הוא ערך דמוקרטי ראשון במעלה, אבל גם לערך זה, כמו לכל זכות דמוקרטית אחרת, יש גבולות המתחייבים מהצורך לכבד את הזולת. אין ספק שצריך להשאיר שולים רחבים לחופש הביטוי. אך חופש הביטוי אינו יכול להיות מוחלט. הוא אינו יכול לחול על התרת דם, וחייב להיבלם כשהביטוי עלול להיות קטלני. וכשהוא אינו נבלם וכשלא קם קול צעקה נגד כל חשוך בכנסת, הפיגוע הוא בסופו של דבר התוצאה האיומה.

לכן מבחינתי גם המחוקק שותף לאחריות ולזוועה. החוק אצלנו אמנם אוסר הסתה על רקע שנאה, אך רק כאשר מדובר בהסתה על רקע צבע, גזע או מוצא לאומי אתני. בישראל הסתה נגד הומוסקסואלים (כמו גם נגד חרדים ונשים) איננה עבירה בעיני המחוקק. את המחדל הזה חייבים לתקן, ומיד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו