הפלשתינים שוב מפסידים - וזה מסוכן גם לנו

את הלהבות בהר הבית הזינה וליבתה, כך מתברר, יד זרה, לא פלשתינית ואף לא ערבית. בשעה שמרבית מדינות ערב נרתמו למאמץ להרגיע את הרוחות בירושלים ובשטחי הרשות, ואף ההנהגה הפלשתינית חיפשה מצידה אחר דרך שתוריד אותה בכבוד מן העץ הגבוה שעליו טיפסה, היו אחרים שכל שביקשו היה להלהיט את היצרים ולשמר את גובה הלהבות.

מתברר שאיראן וטורקיה, כל אחת בדרכה, פעלו לשפוך שמן על המדורה באמצעות העברות כספים לארגונים אסלאמיים, חלקם בתוככי מדינת ישראל, שכל מטרתם גיוס הרחוב הערבי וזה הפלשתיני להמשך המאבק כדי "להגן על אל־אקצא" מן האיום המדומה מצידה של ישראל.

אין דומה המקרה של טורקיה - מדינה המקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, שאף יישבה עימה לא מזמן את הסכסוך הממושך שהעיב על הקשרים בין שתי המדינות - למקרה של איראן, מדינה המצהירה השכם והערב על רצונה למחוק את ישראל מהמפה. ובכל זאת, בשני המקרים התוצאה זהה: ניסיון ציני לשפוך שמן למדורה כדי לקושש תמיכה במאוויים מגלומניים של השגת השפעה ושליטה במרחב הערבי המשתרע ממזרח לאיראן ומדרום לטורקיה.

עם זאת, דומה כי מי שצריך להיות מודאג ממעורבות גוברת זו של טהרן ואנקרה בענייני הר הבית ובקרב האוכלוסייה הפלשתינית, ואף זו הערבית־ישראלית, אלו הם הערבים ויותר מכך - הפלשתינים עצמם. ראשית, משום שלא טובתם של הפלשתינים, ואף לא של ערביי ישראל, היא העומדת לנגד עיניהן של איראן ושל טורקיה, אלא כאמור האינטרסים של המשטר באיראן, להבדיל מן העם האיראני, ושל הנשיא הטורקי, להבדיל מהמדינה הטורקית שבראשה הוא עומד.

משלמים את המחיר

יתרה מכך, כמו במקרים רבים מספור לאורך ההיסטוריה הפלשתינית, הכישלון והתבוסה מתחילים כשהפלשתינים מהססים לקבל החלטות ומעדיפים, לעיתים מתוך חולשה, למסור את גורלם בידי אחרים.

כך קרה ערב מלחמת העצמאות, עת מדינות ערב נטלו פיקוד וגררו את הפלשתינים למפלה נוראית, וכך עלול להיות גם הפעם, עת איראן ואף טורקיה יגררו את הפלשתינים למחוזות שאינם משרתים אותם.

אחרי הכל, מוטב לפלשתינים לזכור כי איראן היתה נכונה תמיד להילחם בישראל עד הלבנוני האחרון, הפלשתיני האחרון או הסורי האחרון, אבל לעולם לא לסכן, ולו חייל איראני אחד, במאבק חזיתי מולה.