אי אפשר להבין, אסור להבין

הדעת לא תופסת, העור מצטמרר. איך יכול אבא להרוג במו ידיו את הילדה שלו. את הילדה שהוא יצר. את הילדה שאותה חיבק בפעם הראשונה מיד לאחר שיצאה לאוויר העולם והביטה בו בעיניים גדולות ובכתה את בכייה הראשון. את הילדה שאותה נישק מדי לילה, כשהשכיב אותה לישון והיטיב את שמיכתה, שלא יהיה לה קר חלילה. את הילדה שריגשה אותו עד דמעות כשמילמלה את המילה הראשונה בחייה, "אבא". את הילדה שהיא דם מדמו, עצם מעצמותיו, חלק בלתי נפרד מגופו ומנשמתו.

עכשיו יתחילו לחפש הסברים. לחפש סימנים. יספרו שהיו בעיות, אבל מי היה יכול לשער, הרי הוא היה כזה איש טוב ונעים ונורמטיבי לגמרי, מ"משפחה טובה". הנה, רק בשבוע שעבר לקח את הילדה לבילוי בים, והנה תמונה שלהם ביחד, צוחקים ומאושרים. כמעט כולם היו כאלה, "נורמטיביים" - אלי פימשטיין, רוני רון, מייקל פישר, השוטר שרצח את אשתו ושני ילדיו והתאבד. אף אחד מהם לא היה רוצח מלידה. לכל אחד היה התירוץ שלו; זה לא השלים עם משהו, זה לא הסתגל למשהו, זה כבר לא היה מסוגל יותר. אז הם הרגו את ה"בעיה". כמה פשוט. נטלו את חייו של הילד חסר הישע, הקורבן הקל, שכל חטאו שהיה שם.

הדעת לא מצליחה לתפוס, ואין שום דבר בעולם שיאפשר לה לתפוס. שום טיעון של עורך דין מפולפל או של פסיכיאטר, שום "גירושים קשים" או "טירוף של רגע" או כל "סיבה" אחרת. אין סיבה לרצח של ילד. שום סיבה. אי אפשר להתחבר למחשבה המעוותת של הורה רוצח, אי אפשר להבין.

אחת לכמה חודשים בא רצח כזה ומזעזע את המדינה, וגורם לכולם לשאול מה יהיה ואיפה טעינו. יהיו עוד רציחות כאלה, כנראה. האנשים המעוותים האלה נמצאים כאן, בינינו, ובדרך כלל אי אפשר לזהות אותם מראש. אי אפשר לחזות. הדבר היחיד שעשוי - אולי - להרתיע אותם, לגרום להם לחשוב פעם נוספת לפני שהם ניגשים אל צוואר הילד ומהדקים עליו את ידיהם, הוא החמרה דרמטית של הענישה.

פחות סובלנות של הפרקליטות, פחות עסקאות טיעון דוגמת זו שנחתמה לאחרונה עם אם שהרגה את בנה. אסור להקל דעת. אסור להבין. ילד הוא ילד הוא ילד: הוא לא אמור לשלם על המשגים של הוריו, על הצרות בחייהם או על בעיותיהם הנפשיות. הוא לא אמור לשלם גם על המשגים שלו עצמו. וכמה משגים כבר יכולה ילדה בת 3 לעשות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו