ריצ'ארד נילסן, הגרסה הרטובה

האופוזיציה כבר קוראת להסיק מסקנות לגבי היכולות של מאמן נבחרת השחייה, האמריקני דיוויד מארש, אחרי התחרות הגדולה הראשונה שלו. ככה זה אצלנו. על המאמנים הזרים קל יותר להתנפל.

אליפות העולם שהסתיימה בבודפשט לא היתה גרועה יותר ממצבו הכללי של הענף ב־15 השנים האחרונות. זו תחרות של חילופי דורות קלאסיים בשנה לא אולימפית, אבל המבקרים ממהרים להתגעגע למה שהיה כאן קודם ומדברים על געגועים לכישלונות המביכים באולימפיאדת ריו.

כשם שרוב הספורט האולימפי הישראלי לא מצליח להתרומם (רק השבוע התבשרנו על הכישלון הנוסף של הקמת זוג בכדורעף חופים, לאחר השקעה של מיליונים משנת 2000), השחייה היא דוגמה לא רעה לסצנה האולימפית בארץ.

מדובר בענף יוקרתי, עם כל הכבוד לג'ודו ולשיט, ומבחינת מתקנים בריכות שחייה הן דבר שיש כאן בכמויות דומות למגרשי כדורגל וכדורסל, בזכות ההוויה הקיבוצית.

גם ספורטאים וספורטאיות יש יחסית ברמה סבירה, והמאמנים סבירים אף הם. כסף גם לא חסר. אז איפה הבעיה? ניחשתם נכון - העסקונה. כל עוד החבורה שיושבת בצמרת תמשיך לשבת שם, נסגור עוד 15 שנה בלי שום הישג משמעותי בבריכה. בעוד השכנה ממצרים חוגגת מדליה נשית, אצלנו מקימים בריכות אולימפיות בלי מזגן.

הישארותו של מארש בתפקיד היא הכרחית, בניסיון הבלתי אפשרי כמעט להבריא את הענף. לצערי, נדמה שכבר החלו עבורו בספירה לאחור.