הנה באת, בני הבכור, אהוב כל כך מהשנייה הראשונה. איך זה קרה? אחרי 20 שעות של צירים, שבהן אהובי ואני שרנו שירים מהנשמה והתכוננו לביאתך, ואחרי לידת ואקום כואבת במיוחד, באת אלי, מלאך טהור. הם הניחו אותך עלי, ראשך מחודד מהוואקום, עיניך פעורות מול עיניי, ואתה בריא ומושלם. ואני אוהבת אותך כל כך. זאת אהבה חדשה שמעולם לא חשתי, לא בעוצמה, לא במהירות שבה הגיעה ולא במהות. כמו לגלות שקיים בעולם עוד צבע או עוד טעם, ועצם הגילוי הוא תדהמה. איך נכנסת לחיים שלי, בן, כאילו תמיד היית שם. כאילו כל מה שהיה לפני היה פרומו חיוור רק לך ולמה שעוד יבוא. החלקת ללב שלי ובלי כאב מילאת את כולו, ואני הומה אליך. והכל המשך טבעי למה שהיה לפניך. אין כאן מהפכה, ההסתגלות טבעית. אין כאן רבולוציה, רק אבולוציה. אני מסתכלת על בעלי אהובי ורואה איך השתנה בן לילה. איך הוא פתאום אבא אחראי וחזק, מפרפר בין מיליון משימות אחרי עוד לילה בלי שינה. ואני כל כך גאה במשפחה הקטנה שלי, כל כך מאושרת. פתאום אני חלק מהעולם. פתאום אני נורמטיבית. אולי מוזרה ומצחיקה קצת, אבל כמו כולם. האם גם אני השתניתי פתאום? אני כבר לא זוכרת איך הייתי קודם. וכולם באים לחבק ולחלוק עצות. וכולם מסתכלים עליך, פלא שלנו, ונמסים. ואני עוד אספר לך איזה תינוק יפה היית וכובש וחכם, אבל מה שבאמת ארצה לומר זה שהבטת בי בעיניים שלך, הקדושות, התמות, הטהורות, וגרמת לי להבטיח לך. ואני מבטיחה לך, בן שלי, נשבעת לך, שאגן עליך מכל הרע שבעולם. אגן עליך אפילו מעצמי ומהטעויות שעוד נכונו לנו. ואני אשמור עליך ואוהב אותך ואצייד אותך בכל הכלים ואמשיך להגן עליך. כי הבטת בי באמון שאין שני לו. אמון שאינו תלוי בדבר. ואז הגיעה הברית, בן שלי, ואני מובילה אותך לכאב ולבכי אף שהבטחתי, אני יודעת, למרות השבועה. את הברית בינינו הפרתי שמונה ימים בלבד לאחר שנכרתה. בגדתי בך, אהוב שלי. ומתוך הבכי שלי אני רואה במה ועליה בעלי אהובי מחזיק אותך, בן שלי, ושר. ואני שרה איתו, משתנקת מייסורי מצפון על הצער שייגרם לך וגאה כל כך במשפחה שלי, היפה והבריאה. ומתוך הבכי והשירה ייקרא שמך מלאכי מנחם. כי אתה המלאך הגואל שלנו, ואתה לא תחכה עד שתגדל כדי למלא את התפקיד שלך. אתה כבר מגשים את ייעודך בעולם. מהרגע שנולדת אתה מביא נחמה לכל האוהבים אותך. אתה מביט בהם בעיני התום שלך ומזכיר להם שיש בעולם הזה חיים, שיש צמיחה, שיש טוב וטוהר.
