שר הביטחון ניצל אתמול את נאומו באזכרה לחללי מלחמת לבנון השנייה כדי להעביר מסר כפול: החיילים שנלחמו היו גיבורים, המנהלים שקיבלו החלטות כשלו. ברק צדק בשתי הקביעות גם יחד, אבל שגה ביודעין בחיבור ביניהן. החיילים ניצחו אמנם את חיזבאללה, אבל זה היה ברמה הטקטית, בקרבות נקודתיים בשטח, שום דבר שהשפיע על התמונה הגדולה. זו נגזרה לכישלון, שממרחק שלוש השנים מתעמעם אמנם, אך לא עד כדי כך שנשכח את סך כל המראות, הקולות ובעיקר ההחלטות האומללות של קיץ 2006. אלה נגזרו בעיקר מאופיים של מי שישבו אז בצומת הקריטית של ראש ממשלה-שר ביטחון-רמטכ"ל, ומנוהלי השלטון הקלוקלים בזן המוזר של דמוקרטיה שהמצאנו. רבות נכתב על עוצמת היתר של הצבא והדומיננטיות של העומד בראשו, על חובבנות הדרג המדיני ועל היהירות שבה נוהל העסק כולו; ענייננו עכשיו הוא בבחינה אם הלקחים אמנם נלמדו. בכל מה שקשור לצבא, התשובה הכמעט מוחלטת היא כן. הצבא מאומן ומצויד יותר, יהיר פחות וזהיר יותר. זה בא לידי ביטוי בהמתנה שלפני עופרת יצוקה, ובדרישה להעביר את הדרג המדיני טירונות-לימודית בכל נושא - לבנון, עזה, סוריה או איראן - שבו יידרש לקבל הכרעה מהותית. גם תוצאות הלחימה בעזה, ולצידה רצף תוכניות מבצעיות לגזרות אחרות, מלמדת שצה"ל חזר להיות צבא צנוע ונחוש: צנוע בהישגים שהוא מציב לעצמו, נחוש להשיגם. אבל בעוד צה"ל מתאפס, סימני השאלה לגבי הדרג המדיני נותרו בעינם. המועצה לביטחון לאומי (ללא קשר לעומד בראשה) רחוקה ממקומה הרצוי בתהליך קבלת ההחלטות, חלק גדול מהשרים הרלוונטיים אינו מעורה באמת בנעשה, הכנסת היא ממש לא גוף מפקח אמיתי עם שיניים. במצב הדברים הזה נמצא את עצמנו גם בסיבוב הבא תלויים באגו ובאמוציות של מקבלי ההחלטות. החדשות הטובות הן שחיזבאללה בינתיים מורתע, הרעות הן שמרגע שזה יתחיל המערכה תהיה כואבת ומדממת מאלה שהכרנו בעבר. טיב ההחלטות שיתקבלו כאן בתקופה הקרובה יקבע איך זה ייראה בפועל; הן שימנעו מלחמה או ידרדרו אליה, והן שיכריעו כיצד ייראו פניה - יותר מכל מעשה גבורה של לוחמינו המצוינים.
